×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר, וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו, נוֹטְלָן וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן.
In the case of the house and the upper story belonging to two people, i.e., the lower story was owned by one individual, while the upper story belonged to someone else, that collapsed, the two of them divide the timber and the stones and the earth of the collapsed structure. And the court considers which stones were likely to break, those of the lower or upper story, and gives those broken stones to the one who presumably owned them. If one of them recognized some of his stones he may take them for himself, and they count toward his amount of stones, and the other party takes other stones accordingly. They do not divide the remaining stones equally.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁלִּשְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר.
רוֹאִין אֵלּוּ אֲבָנִים רְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר.
הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו, נוֹטְלָן וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן.
הבית והעלייה של שנים שנפלו שניהן חולקין בעצים ובאבנים ובעפר במה דברים אמורים בזמן שהיו שוין אבל אם אחד מהן גדול ואחד קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו ורואין את העליונות כאילו הן ראויות להשבר.
הבית והעליה שלשנים שנפלו, שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר, ורואין אלו אבנים ראויות להשתבר. היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון.
אם אפשר לנו ללמוד ממצב ההריסות מה של בעל הבית ומה של בעל העליה, עושים זאת, ואם איננו יודעים, אז חולקין. ואומרו נוטלן ועולות לו, בתנאי שיודה לו חבירו במקצת מה שטען ויאמר לו במקצת איני יודע, לפי העיקר שביארתי לך בזו המסכתא שכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.
הבית והעלייה של שנים שנפלו שניהם כו׳ – כשנוכל להביא ראיה מענין הנפילה מה שהוא לבעל הבית ומה שהוא לבעל העליה נעשה על פי אותה ראיה ואם לא נדע חולקין. ומה שאמר נוטלן ועולות לו הוא כשיודה לו בעליו במקצת מה שטען ויאמר לו במקצת איני יודע על העיקר שביארנו לך בזו המסכת שכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם:
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם. הַבַּיִת שֶׁל אֶחָד, וַעֲלִיָּה שֶׁל אַחֵר:
שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים. לְפִי שֶׁאֵין נִכָּר אֵילוּ אֲבָנִים שֶׁל עֶלְיוֹן וְאֵילוּ אֲבָנִים שֶׁל תַּחְתּוֹן:
וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר. שֶׁאִם נֶחְבַּט הַבַּיִת מִיְּסוֹדוֹ וְנָפַל תַּחְתָּיו, יֵשׁ לָדַעַת שֶׁהַתַּחְתּוֹנוֹת נִשְׁבְּרוּ. וְאִם עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל כֹּתֶל נָפַל לְהַלָּן מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, הָעֶלְיוֹנוֹת נִשְׁבְּרוּ, שֶׁנָּפְלוּ מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ, וְהַתַּחְתּוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת, שֶׁנָּפְלוּ מִמָּקוֹם נָמוּךְ. וְרֵישָׁא דְּתָנָא שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים, מַיְרֵי שֶׁנָּפַל הַכֹּתֶל בַּלַּיְלָה וּפִנּוּ אֶת הָאֲבָנִים מִיָּד, וְלֵיכָּא לְמֵיקָם אִי בַּחֲבָסָה נָפַל וְתַתָּאָה אִתְּבוּר, אִי בַּחֲבָטָה נָפַל וְעִלִּיתָא אִתְּבוּר:
מִקְצָת אֲבָנָיו. וְהֵן שְׁלֵמוֹת:
נוֹטְלָן. וּכְגוֹן שֶׁהַלָּה טוֹעֵן בִּקְצָת מֵהֶן שֶׁהוּא אֱמֶת, וּבִקְצָת אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מוֹדֶה בְמִקְצָת הֲוָה לֵיהּ מְחֻיָּב שְׁבוּעָה דְאוֹרַיְתָא וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, וְכָל הַמְּחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע מְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם אָמַר עַל כֻּלָּן אֵינִי יוֹדֵעַ, יִשָּׁבַע שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְחוֹלֵק עִם חֲבֵרוֹ בְּשָׁוֶה:
הבית והעליה של שנים – the house belongs to one of them and the upper story belongs to the other.
שניהם חולקים – because it is not known that these stones are of the upper story and those are from the lower part.
ורואים אלו אבנים הראויות להשתבר – if the house was crushed from its foundations and fell below it, one can know that the lower stones were broken. But if the upper part of the wall fell there from it a lot, the upper [stones] broke, since they fell from a high place, and the lower ones [remained] whole, since they fell from a low place. And [from] the first part [of the Mishnah] where it is taught that both of them divide it, is speaking about when the wall fell at night and they removed/cleared away the stones immediately, and it is impossible to establish if it fell through pressure and the bottom ones broke, or through seizing an object violently to take possession [caused them] to fall and the upper ones were broken (Bava Metzia 116a).
מקצת אבניו – and they are whole.
נוטלן – such as the case that this one claims that with some of them (i.e. the stones), it is truth, and with some, he states that he doesn’t known, for since he admits to part [of it], he is liable for an oath according to the Torah, and he is unable to take an oath, and whomever is liable for an oath and is not able to take an oath must pay. But if he said concerning all of them that he did not know, he should take an oath that he did not know and divide them (i.e., the stones) equally with his fellow.
הבית והעליה וכו׳ עד סוף סימן ג׳ ביד פ״ד דהלכות שכנים. ובטור ח״מ סימן קס״ד:
שניהם חולקין פי׳ רש״י ז״ל אע״פ שהאחד גבוה מחברו ועפרו מרובה משל חברו חולקין לפי שאין וכו׳ כדמפרש רעז״ל. אבל הרשב״א ז״ל כתב עליו שהוא תימא ויש להם לחלוק לפי חשבון שמי ששלו גבוה משל חברו אבניו ועציו ועפרו מרובה דהכי איתא בתוספתא ע״כ וכן שם בטור והתימה מן ספר חכמת שלמה שהגיה בפי׳ רש״י ז״ל במקום אע״פ שהאחד לפי שהאחד וכו׳:
העשויות ס״א הראויות להשתבר זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי רואין אלו אבנים הראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון והכל לפי המפולת שאם נחבס הבית מיסודו וכו׳ כדמפרש ואזיל רעז״ל. עוד בפירושו ז״ל ופינו את האבנים מיד. אמר המלקט פי׳ שאם לא פינו אותן מיד היו רואין אותן למחר אם הם למעלה זו על זו ולא נפלו למרחוק ידוע שבחבסה נפול ורוב השבורות של אותו שלמטן ואם הם רחוקות להלן ידוע שנפלו בחבטה ורוב השבורות של אותו שלמעלה ופרכי׳ בגמרא וליחזי מאן פנינהו ולישיילי׳ ומשני דפנינהו בני ר״ה ואזלו לעלמאי. תו פרכינן בגמרא וליחזי ברשותא דמאן יתבי ולהוי אידך המע״ה ומשני לא צריכא דיתבי ברשותא דתרוייהי א״נ בר״ה ואיבעית אימא שותפים כה״ג לא קפדי אהדדי אע״ג דפנינהו חד לרשותא דידי׳ לא הוי חזקה למקנינהו דאפקורי מפקר כל חד רשותי׳ לגבי׳ חבריה:
אם היה אחד וכו׳ תוס׳ פ׳ השואל דף צ״ז:
נוטלן ועולות היינו הלבנים שיש בהן רוחב יותר מחבריהם א״נ טיט והלבנים שהוא מעובד ומגובל יפה דכיון שהוא מכירן שהן שלו נוטלן:
שניהם חולקים. כתב הר״ב לפי שאין ניכר אלו וכו׳. וכ״כ רש״י ותחלת לשונו הכל לפי שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקין. לפי שאין ניכר וכו׳ והגיה החכמת שלמה שכן צריך להיות הכל לפי הגובה לפי שהאחד וכו׳. ועכשיו דעת רש״י כמו שאר המפרשים. וכמבואר בתוספתא דהא תנן חולקים דמשמע בשוה. בד״א בזמן שהיו שניהם שוין. אבל אם היה א׳ מהן גדול וא׳ מהן קטן זה נוטל לפי שלו. וזה נוטל לפי שלו. אבל גרסת המגיד [פ״ד מה״ש] והרשב״א בל׳ רש״י אע״פ שהאחד גבוה וכו׳. ותמהו עליו. והלשון שכתב הר״ב שאין ניכר אלו אבניו של עליון ואלו אבניו של תחתון וכן לשון רש״י. גם המגיד העתיקו כן. גם הב״י סימן קס״ד. והחכמת שלמה הגיה במקום אלו איזו. ואין הגהתו מוכרחת שרש״י לשון משנתינו נקט דתנן נמי ורואין אלו. והמכוון איזו. והרמב״ם בדבורו פרק רביעי מהלכות שכנים העתיק רואין איזו:
שניהם חולקין. עיין מ״ש במ״ג:
חולקים. כתב הר״ב מיירי שנפל הכותל בלילה. ופנו את האבנים ואותם שפינו אזלו לעלמא דלא מצינו לשיילינהו. גמרא. ותו בגמרא דאפילו הן ברשות אחד מהם לא הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. דלא חשבינן ליה מוחזק. דשותפין לא קפדי אהדדי למקני רשותא דידיה. הלכך ברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאשולה דוכתא. ועיין [מ״ש] ברפ״ק דב״ב:
ובעפר. שכן היה דרך בניניהם לחבר האבנים בעפר. כענין שנאמר (ויקרא י״ד) ועפר אחר יקח וטח את הבית:
הראויות להשתבר. אם יש אבנים שבורות. שאבניהם של לבנים היו. רש״י. [*ועיין [מ״ש] ברפ״ב דב״ב על הא דתנן ואת מי רגלים]:
אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן. כתב הר״ב וכגון שהלה טוען במקצת מהן שהוא אמת וכו׳ ברפ״ה דב״ק כתבתי בשם התוספות ונ״י דהיכא דלא הוה ליה למידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ופירשו התוספות שם [ד״ה אפילו] דהכא רגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו ע״כ. ואזדא לה מה שכתב נ״י בכאן וז״ל כתב הרנב״ר ז״ל מהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריע כי האי דלא הוה ליה למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע״כ. ואני תמה שנ״י עצמו ברפ״ה דב״ק כתב דהיכא דלא הוה ליה לידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומ״ש הר״ב אבל אם אמר על כולן איני יודע ישבע וכו׳ עיין מ״ש בסוף משנה ב׳ דפ״ח:
ועולות לו מן החשבון. מסקינן בגמרא לפי חשבון שלימים. דהלה נוטל ג״כ שלימים כנגדן דמדהני ידע טפי לא ידע. תו לית ליה. ומהני ליה להא שנוטל אלו שמכירן. כגון שהם גדולות וטובות יותר משאר הלבנים:
{א} וּבֶעָפָר. שֶׁכֵּן הָיָה דֶּרֶךְ בִּנְיָנֵיהֶם לְחַבֵּר הָאֲבָנִים בְּעָפָר כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר [וַיִּקְרָא יד] וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבַּיִת:
{ב} לְהִשְׁתַּבֵּר. אִם יֵשׁ אֲבָנִים שְׁבוּרוֹת. שֶׁאַבְנֵיהֶם שֶׁל לְבֵנִים הָיוּ. רַשִׁ״י:
{ג} וְאוֹתָם שֶׁפִּנּוּ אָזְלוּ לְעָלְמָא, דְּלֹא מָצִינוּ לְשַׁיְלִינְהוּ. גְּמָרָא. וַאֲפִלּוּ הֵן בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶם לֹא הֲוָה אִידָךָ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, דְּלֹא חַשְׁבִינַן לֵיהּ מֻחְזָק, דְּשֻׁתָּפִין לֹא קַפְּדִי אַהֲדָדֵי לְמִקְנֵי רְשׁוּתָא דִּידֵיהּ, הִלְכָּךְ בִּרְשׁוּתָא דְּהַאי נַמִּי יַתְבֵי, דְּהָא לֹא קָפֵיד עֲלֵיהּ מִלְּאוֹשְׁלֵיהּ דּוּכְתָּא. בַּגְּמָרָא:
{ד} לְדַעַת הַסּוֹבְרִים דְּהֵיכָא דְּלֹא הֲוָה לֵיהּ לְמֵידָע אֵין אוֹמְרִים מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע מְשַׁלֵּם, פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּהָכָא רְגִילוּת הוּא שֶׁכָּל אֶחָד מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ה} וְעוֹלוֹת כוּ׳. לְפִי חֶשְׁבּוֹן שְׁלֵמִים, דְּהַלָּה נוֹטֵל שְׁלֵמִים כְּנֶגְדָּן, דְּמִדְּהָנֵי יָדַע טְפֵי לֹא יָדַע, תּוּ לֵית לֵיהּ. וּמַהֲנֵי לֵיהּ לְהָא שֶׁנּוֹטֵל אֵלּוּ שֶׁמַּכִּירָן, כְּגוֹן שֶׁהֵם גְּדוֹלוֹת וְטוֹבוֹת יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַלְּבֵנִים. גְּמָרָא:
א) הבית והעליה של שנים
בית של א׳ ועלייה של א׳:
ב) שניהם חולקים
כל א׳ יטול כפי גובה כתלים:
ג) בעצים ובאבנים ובעפר
ר״ל הטיט והסיד, ואפי׳ הא׳ מוחזק, טכ״פ שותפין קודם שחלקו אין להן חזקה זה על זה במילי דשותפות, היכא דלית ליה מגו דהחזרתי או לא נטלתי [קע״ט א׳]:
ד) ורואים אילו אבנים הראויות להשתבר
דבנתרועע העליון ונפל למרחוק [ונקרא בחבטא], ונהרוס התחתון עמו, אז העליונים דרכן להשתבר ביותר, ובנתרועע התחתון, ועי״ז נכבש העליון ג״כ ונפל [ונקרא בחבסא], אז התחתונים דרכן להשתבר ביותר. ורישא דחולקין מיירי באי אפשר לידע איך נפל:
ה) אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו
שנשארו שלימות, או שהן גדולות ורוצה ליטלן, ואפילו יטעון אידך איני יודע:
ו) נוטל
מיירי בהודה חבירו במקצת השלימות או הגדולות, והרי מדהודה במקצת חייב שבועה דאורייתא, ואינו יכול לשבע על השאר שטען עליהן איני יודע, ומדהוה לי׳ למידע, דהרי במורגל כל א׳ מכיר אבניו, להכי משלם. אבל בלא הודה, נשבע היסת שאינו יודע וחולקין:
ז) ועולות לו מן החשבון
ר״ל דאידך נוטל שלימין כנגדן, ואפילו אינן גדולות וטובות כאלו שלקח הלה [קס״ד]:
הפרק האחרון בבבא מציעא שייך למעשה למסכת בבא בתרא ולדיני שותפות הנידונים בה. בכך מתחילה חטיבה חדשה. ויס מכנה את קבוצת הפרקים הזאת, המסתיימת בסוף פרק ג, ״מסכת בעלות״, ועיסוקה במקרים של בעלות חלקית, כלומר הגבלות על בעל נחלה בהפעלת שדהו כדי למנוע פגיעה בשכנים1. לדעתנו שונים הם פני הדברים. המשנה איננה מתמקדת בנושא הבעלות ומגבלותיה אלא ביחסי שכנים; עצם עובדת השכנות יוצרת צורך בהסדרים הדדיים. ההבדל בין הניסוח המוצע לבין זה שהציע ויס הוא בהבנת המרכיב העיקרי של ההלכות. ויס, במידה מסוימת בעקבות הבבלי, מגיש את הפן המשפטי, ואנו מציעים שהמפתח העיקרי הוא ההסכמות המקובלות. לעיתים הן מנוסחות כ״תנאי יהושע״ או כ״תנאי בית דין״, כפי שהדגשנו במבוא ובמסכת בבא קמא פרק ג. כדוגמה להבדלים בין שתי הגישות (החברתית והמשפטית) תשמש עבורנו המשנה בבבא בתרא פ״ב מי״א.
שלוש המשניות הראשונות נפתחות במינוח ״הבית והעליה״, ובהמשך דיני שותפות בבתים; משנה ד איננה נפתחת באותו סגנון, אבל חלקה הראשון מקביל בתוכנו למשנה ב בפרק הקודם. משנה זו וראשיתה של משנה ה חוצצות שם באמצע הפרק בין דיני שותפות להמשך דיני שותפות (סוף בבא מציעא – תחילת בבא בתרא). זאת משום שהדין במשנה ד דומה למשנה ג וקשור בעזרת המינוח ״וכן״.
עפ״י כתב יד קופמן
הבית והעליה של שנים שנפלו – העלייה היא קומה שנייה. זו רווחה באזורי המגורים, אם כי קשה להכריע באיזה אחוז משטחי המגורים הייתה קומה שנייה, שכן בבית הנחפר מתגלה בדרך כלל רק הקומה הראשונה, ורק לעיתים רחוקות מתגלים השרידים לקומה שנייה. דוגמה לכך הוא בית F במירון, שם נמצאו שרידי גרם המדרגות לקומה ב (איור 30), ברם עדיין שחזור שטח הקומה השניה משוער בלבד. הנחת המשנה היא שבעל הבית איננו בעל העלייה, והם נחשבים לשותפים. שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר – שרידי הבית הם רכוש משותף, אלא אם כן ניתן להבחין אילו אבנים היו בבית ואילו בעלייה (להלן). רואין אלו אבנים ראויות להישתבר – השותפות מתחלקת לפי הסיכוי של האבנים להישבר; סביר שאבנים שנפלו מגובה רב יותר נשברות יותר, ולכן בעל העלייה אמור לקבל כמות רבה יותר של אבנים שבורות. להערכתנו קביעה זו עומדת בניגוד למשפט הראשון. בפועל אי אפשר לקבוע מה אחוז השבירה של אבני עלייה לעומת אבני הקומה הראשונה. על כן ״שותפות״ של חצי-חצי היא חלוקה כללית, שכן אי אפשר לברר את הפרטים, ואילו המשפט המתחשב בסיכויי השבירה נכון יותר מבחינה משפטית, אך תאורטי2.
המשנה גם מניחה שמספר האבנים בבית ובעלייה שווה ולשניהם אותו גובה; גם זו הנחה שרירותית ובאה רק לפשט את הדוגמה הנידונה, ואכן התוספתא מעשית יותר: ״הבית והעליה של שנים שנפלו, שניהן חולקין בעצים ובאבנים ובעפר. במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהן שוים, אבל אם היה אחד גדול ואחד קטן, זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו, ורואין את העליונות כאילו הן ראויות לישתבר״ (פי״א ה״א). המונח ״במה דברים אמורים״ מופיע לעיתים כהסבר ולעיתים כמחלוקת3. גם במקרה שלנו ייתכן שלפנינו מחלוקת, והמשנה כמו גם הרישא בתוספתא דוגלות בחלוקה שווה בגלל הקושי לברר מה בדיוק היו הפרשי הגבהים בין הבית לעלייה. זאת ועוד, בעל העלייה היה לו חלק מסוים בבית, שהרי אחרת לא היה בעל הבית מסכים לבניית העלייה. אך עשרות רבות של שנים לאחר שהעלייה ניצבת על הבית קשה לברר מה היו היחסים המקוריים בין שני הצדדים, ולכן המשנה מציעה חלוקה שווה שאיננה נכנסת לפרטים.
אבל גם ייתכן שאין כאן מחלוקת, ואם הבית והעלייה היו שונים בגודלם או בגובהם מחלקים את האבנים בהתאם, ומשנתנו מדברת על מקרה שהיו שניהם שווים.
היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו – כגון שהיה על חלק מהאבנים סימן מיוחד, נוטל[י]ן ועולות לו מן החשבון – נטילת אבנים מיוחדות אינה מזכה אותו בתוספת אבנים, על כן גם הדחף להתווכח ולטעון ״אני מכיר אבן זו״ מועט, שכן בסך הכול יקבל חצי מהאבנים ולא יותר.
הבית והעלייה של שני שותפים הם חלק מתופעת החצר המשותפת. ספרות חז״ל מדברת על חצר השייכת לשותפים שונים4, ומן הסתם זו הייתה תמונת המצב בימיהם. ברם סביר גם להניח שראשיתה של התופעה בבית חצר השייך למשפחה מורחבת, אלא שברבות הדורות התפצלה המשפחה והפכה לקבוצת משפחות נפרדות שמתגוררת בחצר אחת5. עסקות מסחריות שנעשו בעבר של מכירה וקנייה גם הן שיבשו את הזיקה של המשפחה המורחבת בחצר. חלוקת המרחבים בחצר המשותפת דינמית; משפחות גדלות וקטנות, נחלקות, מתפצלות ומתאחדות. על רקע זה נבין שהבית והעלייה היו פעם, מן הסתם, נחלתה של משפחה אחת, והיחידה התפצלה מסיבות שונות, כגון חלוקה בין אחים, מכירת חלק מהיחידה, חזרת הבת לבית אביה לאחר התאלמנות או גירושין וכן הלאה. במצב הנוכחי שבו המשנה דנה תושבי הבית והעלייה שותפים מלאים, ואי אפשר לשחזר מה היו היחסים בין הבעלים השונים בעבר (רשב״א).
1. ויס, רבי יוסי.
2. הירושלמי (יב ע״ג) נותן שני כללים לזיהוי סיכויי השבירה, ואין אלו אלא דוגמאות תאורטיות.
3. ראו למשל פירושנו לכלאים פ״ב מ״ב.
4. ראו משנה, בבא בתרא פ״א מ״א ובמבוא למסכת שם.
5. עמד על כך בעל אור זרוע לבבא מציעא סימן שעט. בדרך פירושנו נסמכנו על הנחה זו והילכנו בעקבות פירוש הרשב״א לסוגיה (בבא בתרא סג ע״א): ״...אלמא כל שותפין: לזה בית ולזה עלייה, בית משועבד לעלייה. שאם נפלה חוזר ובונה אותה. ולא עוד אלא שמכריח לבעל הבית לבנות ביתו, כדי שיבנה הוא עלייתו על גביו. והעמידה הרב ז״ל לההיא באחין או בשותפין שחלקו, דמסתמא על מנת כן חלקו. דכמו שיש לזה בית לעולם, כך תהיה לזה עלייה לעולם, וסתמן כפירושן, אי נמי בלוקח ומוכר ובשהתנו בפירוש, זהו תורף פירושו של הרב ז״ל״.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזִיבָה.
If there was a house and an upper story owned by one person, and the upper story was rented out to another, if the floor of the upper story was broken, i.e., it fell in or collapsed, and the owner of the house does not want to repair it, the resident of the upper story can go down and live in the house below until the owner repairs the upper story for him.
Rabbi Yosei says: With regard to a house of two stories owned by two people, i.e., the lower level was owned by one and the upper level by the other, in which the ceiling collapsed; the owner of the lower story provides the ceiling of beams or stones, and the owner of the upper story provides the plaster.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁלִּשְׁנַיִם, נִפְחָתָה הָעֲלִיָּה, וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד לְמַטָּן, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזֵיבָה.
הבית והעליה שלשנים, נפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן, הרי בעל העליה יורד ודר למטן עד שיתקן לו את העליה. ר׳ יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזבהא.
זאת המשנה אמנם מדברת במי שהשכיר עליה, ואמר לשוכר עליה שעל גבי הבית אני משכיר לך, ולפיכך יורד ודר עמו בבית, אבל אם אמר לו עליה זו, ולא הזכיר בית, אינו חייב לתקן. ואם אמר לו עליה סתם, חייב להשכיר לו עליה, כדרך שקדם לגבי השכרת הבהמות. ונחלקו ר׳ יוסי וחכמים במעזיבה, והוא המשטח אשר עושים מעל העצים והקורות, ר׳ יוסי אומר שהמעזיבה אמנם נעשית לשפר את הישיבה על משטח העצים, ולפיכך בעל העליה נותן את המעזיבה, וחכמים אומרים, אמנם נעשית לחיזוק, ולפיכך חייב בה גם כן בעל הבית. וזה בשותפים. ואין הלכה כר׳ יוסיב.
א. לקמן בַפירוש הכתיב הוא: מעזיבה, והזי״ן מנוקדת שם בצירה.
ב. בכה״י נוסף בגיליון, כנראה בכתב ידו של ר׳ אברהם בן רבנו: לפי החיבור, והלכה כר׳ יוסי. ע׳ הל׳ שכנים ד, א ובמ״מ שם.
הבית והעלייה של שנים נפחתה העלייה ואין בעל הבית כו׳ – משנה זו מדברת במי שהשכיר עלייה ואמר לשוכר עלייה ע״ג הבית אני משכיר לך ולפיכך יורד ודר עמו בבית אבל אם אמר לו עלייה ולא זכר בית אינו חייב לתקן ואם אמר לו עלייה סתם חייב להשכיר לו עלייה על דרך מה שקדם בשכירות הבהמות ומחלוקת ר׳ יוסי וחכמים במעזיבה והוא הטיט והעפר שטוחין על התקרה ר׳ יוסי אומר מעזיבה להשוות הגומות הוא לפיכך בעל העלייה נותן את המעזיבה וחכ״א המעזיבה נעשית לחזוק התקרה לפיכך חייב בעה״ב לבנותו ואם אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו את כל יציאותיו:
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה. הַמַּשְׂכִּיר לַחֲבֵרוֹ עֲלִיָּה שֶׁעַל גַּבֵּי בֵּיתוֹ וְאָמַר לוֹ עֲלִיָּה זוֹ שֶׁעַל גַּבֵּי בַּיִת זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, וְנִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים, דְּהַשְׁתָּא אִם בָּא זֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֲלִיָּה צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ חֶצְיוֹ לְמַעְלָה וְחֶצְיוֹ לְמַטָּה:
וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן. הָעֲלִיָּה:
הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה. לְגַמְרֵי. דְּהָא שִׁעְבֵּד בֵּיתָא לָעֲלִיָּה. וְלֹא כָּפִינַן לֵיהּ לָדוּר חֶצְיוֹ לְמַעְלָה וְחֶצְיוֹ לְמַטָּה:
מַעֲזִיבָה. טִיחַ שֶׁל טִיט שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַתִּקְרָה. רַבִּי יוֹסֵי סָבַר מַעֲזִיבָה אַשְׁווֹיֵי גֻּמּוֹת הִיא, וְאַשְׁווֹיֵי גֻּמּוֹת עַל הָעֶלְיוֹן לְאַשְׁווֹיֵי. וְרַבָּנָן סָבְרֵי מַעֲזִיבָה אַחְזוֹקֵי תִּקְרָה הִיא, וְאַחְזוֹקֵי תִּקְרָה תַּחְתּוֹן בָּעֵי לְאַחְזוֹקֵי. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
הבית והעליה – He who leases out the upper story that is on top of his house to his fellow and says to him: “the upper story that is on top of this house, I lease to you, and the upper story opened up [a hole] of four handbreadths by four handbreadths (according to Shmuel – Bava Metzia 116b) for now, if this one (i.e., the one who has been leased the upper story) needs to use the upper story, he must use half of it above and half of it below.
ואין בעל הבית רוצה לתקן – the upper story.
הרי בעל העליה יורד ודר למטה – completely [lives downstairs], for he had prepared the house for the upper story. And we do not force him to live half above and half below.
מעזיבה – plaster of mud/clay that they place on the ceiling. Rabbi Yose holds (Bava Metzia 117a) that the concrete of stone chippings and clay serves to level the depressions, and it levels the depressions of the upper story floor. But the Rabbis hold that the concrete of stone chippings strengths the ceiling, and the strengthening of the ceiling is required to be done by the lower dweller. And the Halakha is according to the Sages.
הבית והעליה נפחתה העליה וכתוב בנ״י של שנים רש״י והרי״ף ז״ל ורוב האחרונים ז״ל פירשו הך מתני׳ בשוכר ומשכיר וכתב הרנב״ר ז״ל שכן עיקר דדינא דשותפים הא תני ליה בסמוך דתנן ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות וכו׳ ותרתי בשותפים למה לי אלא הא ודאי בשוכר ומשכיר הוא ומשום דדמיא לשותפים עריב לה בהדייהו. ואחרים דקדקו עוד מדאמר ר׳ יוסי עליון נותן מעזיבה ואיכא בגמרא טעמא משום אשוויי גומות ובשלמא בשוכר ניחא דהא אמרינן פ׳ השואל בגמרא על השוכר להטיח את גגו משום דמעשה הדיוט אבל בשותפי׳ ודאי תחתון נותן את הכל וראי׳ ממתניתין דלעיל דתנן דשניהם חולקים בשוה בעצים ובאבנים ובעפר ואילו העליון נותן המעזיבה בתקרה של תחתונה היה לו ליטול מן העפר יותר מחברו כשיעור אותה מעזיבה משום דעליון נותן לו תקרה עליונה ומעזיבה כנגד תקרה ומעזיבה של תחתון אלא מדתנן חולקין ש״מ כדכתיבנא עכ״ל ז״ל. ונפחתה העליה בד׳ טפחים דאין אדם דר חציו למעלה וחציו למטה פי׳ אע״פ שאינו מחוסר אלא מקום כלי אחד לא אמרינן כנגדו יתן כלי אחד כגון תיבה או עריבה למטה בבית:
הרי בעל העליה יורד ודר למטה לגמרי דהא שעביד ביתא לעליה וכו׳ לשון רעז״ל. אמר המלקט דאי לאו לשעבדו למה לי למימר שע״ג בית זה והא קא חזי ליה דעליה זו קאמר ליה ומ״מ שניהם דרים יחד דא״ל משכיר לשוכר אדעתא לאפוקן לא אגרי לך:
ר׳ יוסי אומר התחתון וכו׳ בתוספתא דבבא מציעא רפי״א קתני ר׳ יוסי אומר מנחם בני אומר התחתון נותן וכו׳:
התחתון נותן את התקרה גמרא ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר תקרת קנים כעין מחצלאות וסטני תלמידו של ריש לקיש אמר מנסרים של ארז ולא פליגי מר כי אתרי׳ ומר כי אתריה. בסוף פי׳ רעז״ל והלכה כחכמים. אמר המלקט ברפ״ד דהלכות שכנים כתב המגיד משנה דס״ל להרמב״ם ז״ל דלא נחלקו ר׳ יוסי וחכמים אלא בשוכר ומשכיר אבל בשותפים אפילו חכמים מודים שהמעזיבה לעליון ע״כ. ואפשר להיות שלהודיענו זה סידר התנא האי מתני׳ דמיירי בשכירות בין הדבקים בין שתי משניות דמיירי בשותפות ובזה אפשר שנתיישב קצת מה שהקשו תוס׳ ז״ל לקמן בריש סי׳ ד׳. ובטור ח״מ סימן שי״ב שי״ד:
הבית והעליה של שנים. כתב הר״ב הבית והעליה המשכיר לחבירו עליה כו׳ וכתב רש״י דלא גרם הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא והתוספות כתבו דלר״ת נראה דמ״מ שייך למתני של שנים כיון דקתני בה בעל הבית ובעל העליה ובגמ׳ דמוקי לה בשוכר ומשכיר משום דבאחין שחלקו אין על התחתון לבנות תקרה. ע״כ. [וע׳ בפירוש הר״ב במשנה דלקמן. ומ״ש שם בס״ד] ופירש הרא״ש הטעם דהתחתון אינו צריך לתקרה ולמה יתקננו לבעל העליה דכיון דהגג שלמעלה קיים. אדרבה הוא חפץ בפחיתותה מבתקונה כדי שלא ידור בעל העליה על גביו ואי בעי לסלוקי בעל העליה את הגג כדי שיצטרך בעל הבית לתקן התקרה מחינן בידיה. דהגג משועבד לבעל הבית אף כשיש שם תקרה. כי הדבר ידוע אם ירדו גשמים על התקרה יעברו לבית. ואדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העליה את גגו שלא יזיקו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אין מחוייב כלל לתקן מעמד רגל לעליון ע״כ. ועיין עוד שם שמיישב מה שהוקשה לתוספות בזה מל׳ הגמרא:
נפחתה העליה. תקרת הבית שבני עליה דורסים עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שעבד לו הבית כשאמר ליה שעל גבי בית זה. שכל זמן שנתקלקלה עליתו מחמת בית. או יתקן או ידור עמו בבית. אבל אם נפלו כותלי העליה אינו חייב לתקן. ולא ידור עמו בבית. שאין זה הקלקול מחמת הבית. מגיד פ״ה מה׳ שכירות בשם הרשב״א:
הרי בעל העליה יורד ודר למטה. ל׳ הר״ב דהא שעבד ביתא לעליה. דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה. והא קא חזי לה לעליה דעליה זו קאמר ליה. רש״י. ועמ״ש במשנה דלקמן:
המעזיבה. עמ״ש במ״ז פ״ק דסוכה:
{ו} מוֹקֵי לָהּ הָכִי דִּבְאַחִין שֶׁחָלְקוּ אֵין עַל הַתַּחְתּוֹן לִבְנוֹת תִּקְרָה. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ז} נִפְחֲתָה כוּ׳. תִּקְרַת הַבַּיִת שֶׁבְּנֵי עֲלִיָּה דּוֹרְסִים עָלֶיהָ. שֶׁבָּאתָה הַתַּקָּלָה מֵחֲמַת תִּקְרַת הַבַּיִת, וְזֶה שִׁעְבֵּד לוֹ הַבַּיִת כְּשֶׁאָמַר לֵיהּ שֶׁעַל גַּבֵּי בַּיִת זֶה. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁנִּתְקַלְקְלָה עֲלִיָּתוֹ מֵחֲמַת בַּיִת, אוֹ יְתַקֵּן אוֹ יָדוּר עִמּוֹ בַּבַּיִת. אֲבָל אִם נָפְלוּ כָּתְלֵי הָעֲלִיָּה אֵינוֹ חַיָּב לְתַקֵּן, וְלֹא יָדוּר עִמּוֹ בַּבַּיִת, שֶׁאֵין זֶה הַקִּלְקוּל מֵחֲמַת הַבַּיִת. מַגִּיד:
{ח} דְּאִי לָאו דְּשִׁעְבְּדוֹ לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר שֶׁעַל גַּבֵּי בַּיִת זֶה, וְהָא קָא חָזֵי לֵיהּ לַעֲלִיָּה, דַּעֲלִיָּה זוֹ קָאָמַר לֵיהּ. רַשִׁ״י:
ח) הבית והעליה של שנים
מיירי בהשכיר התחתון עלייה שבביתו לאדם א׳, וא״ל עלייה ״זו מושכרת לך, דמדאמר״ זו, לפיכך בנפל אינו חייב ליתן לו עלייה אחרת [כלעיל פ״ח מ״ט]:
ט) נפחתה העליה
שהתקרה שדורסין עליה בני עלייה, נפחתה ד׳ טפחים מרובעין [שי״ב]:
י) הרי בעל העליה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העליה
דמדהשכיר עלייה שע״ג בית זה, שעבד הבית לעליי׳ שעל גביו:
יא) רבי יוסי אומר התחתון נותן את התקרה
הן הקורות והקרשים שעל גבן:
יב) והעליון את המעזיבה
השוכר נותן הטיט הטוח ע״ג. וצ״ל שעשיית המעזיבה אינה מעשה אומן, דאל״כ הרי המשכיר חייב לעשותה כלעיל [פ״ח מ״ז]. והלכה כת״ק. וי״א כר״י [שי״ד]. מיהו בשותפין ממש, אין על התחתון לתקן רק קלקול הכתלים שמהתקרה ולמטה, אבל התקרה והגג ושאר הכותלים, הכל על בעל העליי׳ [קס״ד]:
עפ״י כתב יד קופמן
הבית והעליה של שנים – הבסיס העובדתי הוא המקרה שבמשנה הקודמת. לבית בעל אחד ולעלייה (הקומה השנייה) בעלים אחרים, ניפחתה העליה – העלייה נפגעה בגלל התמוטטות חלקית של ה״בית״, אבל הקומה התחתונה (הבית) ניתן לשימוש, ואין בעל הבית רוצה לתקן – לבעל הבית אין סיבה לתקן את הנזק, הרי הוא ממשיך להשתמש בביתו למרות הפגיעה, הרי בעל העליה יורד למטן עד שיתקן לו את העליה – ההסכם הסמוי בין בעל הבית לבעל העלייה הוא שבעל הבית מאפשר את קיום העלייה, ואם בעל הקומה הראשונה איננו עומד בתנאים עליו להעמיד לבעל העלייה דיור חילופי. המקרה דומה למקרה שבו יבש המעיין של השדה (לעיל פ״ט מ״ב). שם נדרש בעל הבית לספק שדה אחר רק אם החוזה כלל הגדרה מפורשת של החכרת המעיין. כאן המשנה מבינה שזכות בעל העלייה מקובעת אף על פי שאין חוזה כתוב. מצד שני, בעל הקומה התחתונה איננו מחויב להעמיד לרשות שותפו דירה זהה לזו שהייתה לו אלא רק לתקן את ביתו בקומה התחתונה, כדי שבעל העלייה יוכל לתקן את שלו ולהכשירו בשנית למגורים.
איננו חושבים שהמשניות סותרות, אלא שחלוקת הזכויות והאחריות של בעל הבית ובעל העלייה כאילו כתובות במפורש, ונובעות מהסכם שנעשה בעבר ועוגן במשך שנים רבות של חיים משותפים.
רבי יוסה אומר – דברי רבי יוסי אינם קשורים לרישא של המשנה, אינם חולקים עליה, אלא עוסקים בפרט אחד מתוך הדיון במצב הרגיל שבו שניהם מתקנים את הבית ובעל העלייה בונה את עלייתו. התחתון נותן את התיקרא – התקרה היא גג ביתו והיא צורך הבית, והעליון את המעזיבה – בבית בן קומה אחת יש גג שעשוי מעץ ועליו שכבת טיח למניעת חדירת מים. בבית בן שתי קומות התקרה היא ללא טיח, וכך בעל הבית חוסך לעצמו את תשלום הטיוח והוא איננו נדרש להשתתף בדמי המעזיבה שעל תקרת העלייה, אף על פי שגם הוא (בעל הבית התחתון) נהנה ממנה.
בתוספתא עמדה זו מיוחסת לרבי מנחם ברבי יוסי, מראשוני דור רבי: ״רבי יוסי אומר, מנחם בני אומר, התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה. כגון חנויות הפתוחות לסטיו, שהתחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה״ (פי״א ה״ג).
כאמור, הרשב״א מעמיד את המשנה במקרה שיש הסכם היסטורי בין השותפים, או שמן הסתם יש הסכם היסטורי שנעשה בעת חלוקת החצר. אין זו אוקימתא, אלא הנחת מוצא. בכל חצר קיים סטטוס קוו בין הדיירים על חלוקת השטח המשותף וחלוקת האחריות. ההסכם לא נעשה מעולם, אלא כך התהוו הדברים. חכמים מציעים כאן ״צדק מפרש״ הבא במקום הסכם ומשמר את הסטטוס קוו. כל המשנה לא רק שידו על התחתונה, אלא כאילו היה כתוב ״לא תשנה״.
בירושלמי (יב ע״ג) חלוקה דומה המיישמת את דין המשנה: ״1. רבי יוסטא בשם ריש לקיש. התחתון נותן תקרה ולווחים, ועליון נותן המעזיבה. 2. באי זו מעזיבה רבי יעקב בר אחא בשם רבי לעזר מעזיבה עבה, רבי אבהו בשם רבי לעזר מעזיבה בינונית. 3. לא אמרו אלא להדיח את הכוסות, ברם אין הוה בעי משזגא מאנין אוף רבי אבהו בשם רבי לעזר מודי במעזיבה עבה. 4. הורי רבי חנינה לאילין ציפוראי שיהו שניהן נותנין את התקרה ואת הלווחין, דאינון זקוקין מיסק חמריהון תמן, ומיסק פיריהון תמן״ [משום ששניהם זקוקים להעלות את יינם, ולהעלות את פירותיהם שם (על הגג)]. סעיף 1 הוא הרחבה של המשנה ובו הסבר שהתקרה היא לוחות וקורות. בבבלי (קיז ע״א) הסבר אחר לטיב התקרה ולפיו היא כוללת: ״קינים וסנאין, וסטיני. אמר רבי שמעון בן לקיש: לווחים״. ריש לקיש הארץ-ישראלי מדבר על תקרה דומה לזו שבירושלמי, ואילו סתם הגמרא הבבלית מדברת על גג מקנים האופייני כנראה לבבל, לצורך פריקת התוצרת. הבתים בנויים במדרון כך שיש לבהמות כניסה לגג.
סעיף 2 דן בטיב המעזיבה שבעל העלייה חייב לבנות (או לממן), ובסעיף 4 דעה חולקת של רבי חנינא החולק על המשנה ואיננו חש כלל לדברי המשנה. לדעתו שניהם נותנים את המעזיבה משום ששניהם משתתפים בניצול הגג לאחסון יין ופירות.
גג הבית
גג הבית הקדום שימש כמרחב פעילות נוסף לתפקוד הבית הצפוף. בדרך כלל היה הגג שטוח ומטויח. כאן אחסנו חפצים ובעיקר פירות, וכאן אף ישבו בימים חמים כשהיה קשה לשאת את חום הבית. משנת מעשרות פ״ג מ״ד מדברת על מי שמניח קנקנים לייבוש. מצב דומה מתואר גם בתוספתא: ״היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו, בורר ואוכל, בורר ומניח על השלחן, בורר ומשליך לפני בהמתו. רבי שמעון בן אלעזר אומר אין בהמה אוכלת עריי בחצר. וכולן שהכניסן מן השדה לעיר לא יאכל מהן עריי, לפי שאין סופו להחזיר את המותר״ (מעשרות פ״ב הי״ט). הפירות על ראש הגג פטורים ממעשר. כאשר הבעל מוריד פירות מהגג ומכניסם לביתו הם מתחייבים במעשר. אם השולחן בבית הרי שמה שהוריד לביתו חייב במעשר, אבל כל הפירות נשארו עדיין באותו מצב של פטור. אם השולחן על הגג האכילה נחשבת עדיין לאכילת ארעי, שאינה ״טובלת״ למעשר. כל זאת בתנאי שמקובל שאת העודף מחזירים לערמה שעל ראש הגג. אבל אם היה מקובל שהעודף נותר לשימוש – הייתה בהורדה מהגג הצהרה שפירות אלו מוכנים לאכילה ואזי היה הדבר נחשב לגמר מלאכה הטובל למעשרות.
כמו כן: ״נשברה כדו וצלוחיתו ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב, רבי יהודה פוטר, שאין שמירתן עליו. מודה רבי יהודה לחכמים במניח אבנו וצלוחיתו ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן שהוא חייב, ששמירתו עליו. מודים חכמים לרבי יהודה במניח קנקנים לראש הגג לנגבן ונפלו ונשברו ובא אחר והוזק בהן שהוא פטור, מפני שאין שמירתן עליו״ (תוספתא בבא קמא פ״ב ה״ד). כן העלו עליו פירות כדי לייבשם, או סתם כדי לאחסנם, כגון בדברי רבי חנינא כאן, וכן: ״האוכל תאנים מערב יום טוב והותיר והעלן לראש הגג לעשותן גרוגרות״ (תוספתא ביצה פ״ד ה״א). גם המשנה במנחות (פ״י מ״ד) מדברת על העלאת זיתים לראש הגג כדי לרככם או לייבשם, וכן מקורות רבים אחרים. על ראש הגג ביצעו פעולות מלכלכות, כגון שחיטה: ״לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, בין בספינה ובין בראש הגג״ (תוספתא חולין פ״א ה״ד, עמ׳ 500), ואפילו ישבו על הגג לקרוא בנחת (משנה עירובין פ״י מ״ג).
סדרת הלכות אחרת עוסקת במעלה פירות על הגג ונרטבו במים, האם המים הם לרצונו (ב״כי יותן״), כגון ״המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם טל״ (משנה מכשירין פ״ו מ״א), או ״המעלה את האגודות ואת הקציעות ואת השום לגג בשביל שימתינו אינן בכי יתן״ (שם מ״ב), וכן: ״היו זיתיו נתונים בגג״ (שם פ״ג מ״ו) – הזיתים על הגג כדי שיתרככו, ובעיקר משום שהעבודה בבית הבד איטית יותר מהמסיק ולא תמיד אפשר היה למסוק בו ביום. יתר על כן, לעיתים הזיתים עדיין בוסריים מדי ומשלימים את ההבשלה בערמות. תהליך זה של השלמת ההבשלה מופיע גם במשנת מנחות (פ״ח מ״ד), וכן: ״1. המעלה האגודות לגג בשביל שימתינו להיות אוגד בהן הרי זה בכי יותן. 2. רבי יהודה אומר אינו בכי יותן. 3. המעלה לגג ללותתן בטל ובגשמים הרי זה בכי יותן. 4. העלן מפני הכנימה וירדו עליהן גשמים, אם צמח בכי יותן, 4א. ורבי יהודה אומר אי אפשר שלא לצמח1, אלא עודהו טל וגשמים עליהן, חישב עליהן הרי זה בכי יותן, אם לאו אינו בכי יותן״ (תוספתא מכשירין פ״ג ה״א, עמ׳ 675). במסגרת הלכות שבת נשאלת שאלה על רקע דומה, האם מותר להעביר את הפירות מהגג לבית: ״משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת״ (משנה ביצה פ״ה מ״א).
עיקר הדיון חסר במשנה. אם העלייה נפלה בגלל פגם בבית, האם בעל הבית צריך להשתתף עם בעל העלייה בשיקום העלייה? ולחילופין אם בעל העלייה נהנה מקיום הבית, האם הוא צריך להשתתף עם בעל הבית בשיקום ביתו? בירושלמי (יב ע״ג) מצוי דיון חלקי בכך, ולדעת הירושלמי יש גם מקרים הפוכים שבניית הבית תלויה בעלייה. זאת כאשר העלייה בנויה על עמודים, וה״בית״ הוא למעשה רק סגירת המרחב שבין העמודים. עם זאת אין בירושלמי דיון בשאלה שהעלינו.
בתוספתא יש השלמה של החסר במשנה: ״הבית והעליה של שנים, ורצו שניהם שלא2 לבנות, התחתון נותנין שני חלקין והעליון שליש״ (פי״א ה״ב; בבלי, קיז ע״א בשם רבי נתן3). האם הכירה המשנה את התוספתא והסתמכה עליה, או שמא התוספתא השלימה את החסר? התחבטנו בבעיה דומה גם במשניות קודמות. על כל פנים משנה א סברה שהחלוקה בין בעל הבית לבעל העלייה היא חצי-חצי, והתוספתא שלנו חולקת על כך. התוספתא בפרק זה בהלכה א מתנסחת כך שלא ברור האם היא סוברת כמשנה, או כהלכה ב בפרק התוספתא. בהלכה ב בתוספתא נקבעה חלוקה של שני שליש – שליש (הבית שני שליש והעלייה שליש). לפי עיקרון זה הבית והעלייה חולקים שווי שטח, ולפי חישוב זה שני הצדדים מממנים את הבנייה המשותפת או את השיפוץ המשותף. זו דעה שונה ממשנה א, והיא מציאותית יותר.
1. ראו לעיל פ״ג מ״ז, וזו שיטת רבי יהודה.
2. כך גם בכתב יד וינה, וצריך להיות ״לבנות״ ולא ״שלא לבנות״. ייתכן שהמימרה מוסבת על משנה א: רצו שלא לבנות אלא לחלק את האבנים, תחתון נוטל שני שליש, וראו ההערה הבאה.
3. בבבלי, קיז ע״ב, נוסף: ״ואחרים אומרים: תחתון נוטל שלשה חלקים, והעליון נוטל רביע״. ייתכן שהמימרה מוסבת על משנה א ולכן ״נוטל״ ולא ״משלם״, וראו ההערה הקודמת.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְנוֹת, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְדָר בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף זֶה דָּר בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, אֶלָּא בַעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְאֶת הָעֲלִיָּה וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה, וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו.
In the case of the house and the upper story belonging to two different people, and that house and upper story collapsed, and the owner of the upper story told the owner of the house to build the lower story in order to enable him to rebuild the upper story, and he does not want to build it, the owner of the upper story may build the house and reside in it, until the other gives him his expenses for the construction of the house, and he then rebuilds his upper story.
Rabbi Yehuda says: This one too, i.e., the owner of the upper story, who is meanwhile residing inside the property of the other, must pay him rent. Since he derived benefit by living in the house of the other, as he had no other place in which he could live, he must pay rent. This solution is therefore flawed. Rather, the owner of the upper story builds the house and the upper story, and he roofs the upper story, i.e., he completes the entire construction of the upper story, and he may then sit in the house, i.e., the lower story, until the other gives him his expenses for the building of the house, at which point he returns to his upper story. Since in any event he could have lived in the upper story, he is not considered to have derived any benefit by living in the lower story, and is not obligated to pay rent.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁלִּשְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוּ רוֹצֶה, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה בוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְיוֹשֵׁב בְּתוֹכוֹ, עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת יְצָאוֹתָיו.⁠א רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף זֶה דָר לְתוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר.
אֶלָּא בַעַל הָעֲלִיָּה בוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְאֶת הָעֲלִיָּה, וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצָאוֹתָיו.
א. בכ״י: בכתב היד מחוק, נראה שהיה מוצאתיו
הבית והעליה שלשנים שנפלו, אמר בעל העליה לבעל הבית לבנותו והוא אינו רוצה, הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו את כל יצאותיו, ר׳ יהודה אומר אף זה דר בתוך שלחברו צריך להעלות לו שכר, אלא בעל העליה בונה את הבית ואת העליה, ומקרה את העליה ויושב בבית עד שיתן לו יצאותיוא.
אומרו כאן של שנים, שיהיה הבית רכוש האחד והעליה רכוש השני, לא שאחד מהם שכר מהאחר. ואין הלכה כר׳ יהודה.
א. להלן משנה ה׳ הצד״י מנוקדת בקמץ בכה״י.
הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה כו׳ – מה שאמר בכאן של שנים רצונו לומר שהיה עיקר הבית של א׳ והעלייה של שני אלא ששכר האחד מן השני. ואין הלכה כרבי יהודה:
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם. בַּיִת שֶׁל זֶה וַעֲלִיָּה שֶׁל זֶה:
אָמַר בַּעַל עֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת. הַחוֹמָה וְהַתִּקְרָה הַתַּחְתּוֹנָה הַמּוּטָלִין עָלָיו לִבְנוֹת:
בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת. וְתִקְרָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁעָלָיו, וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ יְצִיאוֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא מִמֶּנּוּ וּבוֹנֵה עֲלִיָּתוֹ:
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַף זֶה דָּר בְּתוֹךְ שָׁל חֲבֵרוֹ. אִם כֵּן הוּא, בַּעַל הָעֲלִיָּה זוֹ כְּשֶׁזֶּה מַחֲזִיר לוֹ יְצִיאוֹתָיו נִמְצָא שֶׁדָּר כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה אֵינוֹ חָסֵר דְּהָא בְּלָאו הָכִי לֹא הָוֵי בָּנֵי לָהּ, מִכָּל מָקוֹם זֶה נֶהֱנֶה, שֶׁאִלּוּלֵי בַּיִת זֶה לֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם לָדוּר שָׁם. וְקָסָבַר זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה אֵינוֹ חָסֵר, חַיָּב:
אֶלָּא בּוֹנֶה אֶת הַכֹּל, וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה. לְמַעְלָה וְכָל הַצָּרִיךְ לָהּ:
וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת. הַתַּחְתּוֹן, דַּהֲוֵי לֵיהּ זֶה לֹא נֶהֱנֶה, שֶׁהֲרֵי עֲלִיָּתוֹ מוּכֶנֶת לוֹ לָדוּר בָּהּ, וְזֶה לֹא חָסֵר, דְּהָא לָא הֲוָה בָּנֵי לַהּ וְלָא חַזְיָא לֵיהּ:
הבית והעליה של שנים – the house belongs to this one and the upper story to the other.
אמר בעל עליה לבעל הבית לבנות – the wall and the lower ceiling that are upon him to built
בונה בית – and the lower ceiling that is upon it, and dwells in the house until he (i.e., the person who lives in the lower area of the house) compensates him for his expenditures, and afterwards, he leaves and builds his upper story.
אמר רבי יהודה אף זה דר בתוך של חבירו – if this is the case, the owner of this upper story in this case compensates him for what he has spent, it is found that he is living all these days in [the section] of his fellow, and even though he is not without that, he would not have built it; nevertheless this one is benefiting, for were it not for this house, he would not have had a place to live there. And he holds that this one benefits and this one is not lacking, he is liable. But he builds it all.
ומקרה את העליה – above him and all that is necessary for it.
ויושב בבית – [in] the lower [house], for he would have that this one doesn’t benefit, for the upper story was ready for him to live in it and the other person is not lacking anything, for had he not built it, it would not be appropriate for him.
הבית והעליה של שנים שנפלו. פ׳ כיצד הרגל דף כ׳. של שנים בית של זה ועליה של זה שחלקו כך בנחלת אביהם לבעל הבית לבנות עד התקרה התחתונה ובעל העליה יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג. וכתבו תוס׳ ז״ל בפ׳ חזקת אומר ר״י דוקא בעליה דעדיפא וחשיבא טפי מדיוטא אבל דיוטא דלא חשיבא כולי האי לא יפה כחה כמו עליה ואם לא אמר המוכר הביא ע״מ שדיוטא העליונה שלי לא בני לה:
הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו וכו׳ כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל. וא״ת ולמה הוא צריך לבנות יכפוהו לבעל הבית לבנות עיין בתוספת יו״ט וכתב הרנב״ר ז״ל שכן דעת הרא״ה ז״ל ג״כ נמוקי יוסף:
א״ר יהודה אף זה וכו׳ בסוף לשון רעז״ל וקסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב. אמר המלקט וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כרבית כן פירש רש״י ז״ל ואין נראה לר״י דמה רבית שייך הכא דלא הלוהו כלום ואין אנו צריכין לטעם דרבית שהרי טעמו הוא משום דזה נהנה וזה חסר כדמפרש בגמרא משום שחרוריתא דאשיתא בעשן לפני צאתו. ושם בכיצד הרגל הלשון כך ר׳ יהודה אומר אף זה הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר:
ויושב בבית הקשו בתוספות ז״ל דהא נהנה הוא שאין צריך לעלות ותרצו דנראה להם דגרסי׳ ומקרה את העליה ויושב בתוכה פי׳ בעליה ולא יניח לבעל הבית ליכנס בתוכו עד שיתן לו כל יציאותיו ע״כ. וז״ל נמוקי יוסף וא״ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם וכל שזה חסר אע״פ שזה אינו נהנה כתב הרב אלפסי ז״ל בפ׳ כיצד הרגל שהוא חייב לפיכך כתב הרשב״א ז״ל וכו׳ עיין בתוס׳ יו״ט. וחזר הרב אלפס ז״ל וכתב כאן אשמעי׳ בקמייתא שכירות וקמ״ל בהא קנין ע״כ:
אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות. כתב נ״י ואם תאמר למה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית אלא הכא יכפוהו לבנות. כבר הקשו בירושלמי ואמרו בשאינו. כלומר שהלך למדינת הים דבכי האי גוונא א״א לכפותו. שאין ב״ד יורדין לנכסיו שלא בפניו. וכן דעת הרמב״ן. אבל הרשב״א כתב דירושלמי ס״ל כרב אחא שר הבירה דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה. כדמוכח בפרק הכותב [דף פ״ח]. אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם כופין מן התקנה. כדי שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של חבירו והולך למדינת הים. אי איתא דבישנו כופין. אפילו בשאינו נמי כופין. אלא דסברא דגמרא דידן שאין כופין אותו כלל שאין לבעל העליה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות על כרחו. ע״כ. ולישב דברי הרמב״ן נראה בעיני שהוא סובר דר״נ לא אמר אלא בבע״ח כדאיתא בהדיא בגמרא דהכותב דף פ״ח דפלוגתייהו דרב אחא ור״נ בבע״ח היא. וכיון שכן. י״ל דאף ר״נ לא אמר דנפרעים שלא בפניו מן התקנה אלא בבעל חוב כדי שלא יהא וכו׳ וינעלו דלת בפני לווין. אבל בשאר חיובים כגון דהכא שאינו אלא משום שעבוד בעלמא. אף ר״נ מודה שלא תקנו. מידי דהוה ארב אחא דסבר בב״ח לא תקנו. ובכתובת אשה תנן התם דנפרעת שלא בפניו. ומשום חינא. גם מ״ש נ״י לחלק בין רישא לסיפא דלא שעבד נפשיה אין נראה כלל. לפי מ״ש בספ״ח בשם הרא״ש מהא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית:
אמר בעל העליה לבעל הבית. ל׳ הר״ב לבנות החומה והתקרה התחתונה. וכן ל׳ רש״י. ולכאורה זה דלא כדברי התוספות והרא״ש שכתבתי במשנה דלעיל דבשותפים אין התחתון חייב בהעמדת התקרה. וכן הבין דבריו הב״י סימן קס״ד. וקשה דהטור כתב בשמו בדין השנוי לעיל דדעתו כהתוספות. וכתב מהר״ר ואלק כהן דלא כתב רש״י כן אלא הכא דנפלו לגמרי שכשבאין לחזור ולבנותו. ודאי מוטל על התחתון לבנות ביתו. ואין בית בלא תקרה. והעליון יבנה עלייתו עם תקרתו או גגו שעל גבו. אבל לעיל אף רש״י מודה כיון שלא נפלה אלא כפחתה. דמסתמא אדעתא דהכי נכנסו בתחלה. שכל אחד יתקן מה שהוא צריך לו הרי בעל הבית אין צריך להתקרה כיון שיש גג על גבו. ע״כ. ובאמת אי לאו דברי הטור שכתב כן בשם רש״י לא היינו מוכרחים לחלק דאף על גב דסבירא ליה דאף בשותפים על התחתון לעשות התקרה לא קשיא אמאי מוקמינן מתניתין דלעיל בשוכר ומשכיר משום דתרתי בשותפין למה לי. כמו שכתב נמוקי יוסף. ועוד כתב נ״י דבשותפין אף ר״י דלעיל מודה דתחתון נותן את הכל. ומביא ראיה מדתנן בר״פ חולקין. ואי איתא דעליון נותן תקרה ומעזיבה הרי יש לו תקרה ומעזיבה דגג ג״כ. והיה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו. ע״כ. אבל ללשון רש״י בפירוש המשנה דהתם חולקים לאו דוקא הוא בלאו הכי:
רבי יהודה אומר אף זה דר כו׳. פירש הר״ב קסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב. ועיין מ״ש במ״ד פ״ק דב״ב:
ויושב בבית התחתון. כתב הר״ב דהוה ליה זה לא נהנה שהרי עליתו מוכנת לדור בו וכן פירש״י. וכתבו התוספות וקשה דהא נהנה הוא שאין צריך לעלות. ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה. פירוש בעליה ולא יניח לבעל הבית לכנוס בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. ע״כ. ומ״ש הר״ב עוד וזה לא חסר דהא לא הוה בני לה וכו׳. כתב נ״י וא״ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם. לפיכך כתב הרשב״א ז״ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע״ג דאידך חסר. פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור. והביא עוד ראיה מדתנן [לעיל] פרק המקבל [דף ק״ד המקבל] שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב. ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו וכו׳ משמע דהא לאו הכי פטור. וכן דעת התוספות [ד״ה ויושב]. וכן כתב הרנב״ר ז״ל. ע״כ:
{ט} אָמַר כוּ׳. וְאִם תֹּאמַר לָמָּה הוּא צָרִיךְ לִבְנוֹת הַבַּיִת, יִכְפּוּהוּ לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת כוּ׳. תֵּרֵץ בַּיְרוּשַׁלְמִי, בְּשֶׁאֵינוֹ, כְּלוֹמַר כְּשֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, דְּבִכְהַאי גַוְנָא אִי אֶפְשָׁר לִכְפּוֹתוֹ, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו שֶׁלֹּא בְפָנָיו. וְדַעַת הָרַשְׁבָּ״א דְּאֵין כּוֹפִין אֲפִלּוּ בְּיֶשְׁנוֹ, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּעְבְּדוּ נִכְסֵי בַּעַל הַבַּיִת לִכְשֶׁנָּכוֹף אוֹתוֹ לִבְנוֹתוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{י} וְלֹא דָּמֵי לְמַה שֶּׁכָּתַבְתִּי (אוֹת ו), דְּוַדַּאי כְּשֶׁנָּפְלוּ לְגַמְרֵי מֻטָּל עַל הַתַּחְתּוֹן, דְּאֵין בַּיִת בְּלֹא תִקְרָה. אֲבָל הָתָם מִסְּתָמָא אַדַּעְתָּא דְּהָכִי נִכְנְסוּ תְּחִלָּה, שֶׁכָּל אֶחָד יְתַקֵּן הַצָּרִיךְ לוֹ, וַהֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַתִּקְרָה כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ גַּג עַל גַּבָּיו. סְמַ״ע. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יא} וְקָשֶׁה, דְּהָא נֶהֱנֶה הוּא שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲלוֹת. וְנִרְאֶה דְגָרַס וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה וְיוֹשֵׁב בְּתוֹכָהּ, פֵּרוּשׁ בַּעֲלִיָּה, וְלֹא יָנִיחַ לְבַעַל הַבַּיִת לִכְנוֹס בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ יְצִיאוֹתָיו. תּוֹסָפוֹת:
{יב} וְאִם תֹּאמַר אַמַּאי אֵינוֹ חָסֵר, וְהַלֹּא מַשְׁחִיר לוֹ כְּתָלָיו בְּעָשָׁן כְּשֶׁדָּר שָׁם. לְפִיכָךְ כָּתַב הָרַשְׁבָּ״א זַ״ל דְּמֵהָא שָׁמְעִינַן דְּכָל שֶׁזֶּה אֵינוֹ נֶהֱנֶה אַף עַל גַּב דְּאִידָךְ חָסֵר, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹנְעוֹ לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ שֶׁהוּא פָטוּר. וְעוֹד רְאָיָה מִמִּשְׁנָה ג׳ פֶּרֶק ט׳ דְּדַוְקָא מִשּׁוּם דְּכָךְ כּוֹתֵב לוֹ. עַיֵּן שָׁם:
יג) הבית והעליה של שנים
בית לזה ועלייה לזה:
יד) אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות
הכותלים התחתונים:
טו) הרי בעל העליה בונה את הבית
התחתון:
טז) ודר בתוכו עד שיתן לו את יציאותיו
ואז יצא ויבנה העלייה:
יז) רבי יהודה אומר אף זה דר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר
דס״ל כל שזה נהנה אף שזה אינו חסר, חייב לשלם ואם לא יתן לו הו״ל רבית בעבור המעות שהוציא בבניין ביתו. [דאף שמשחיר כותליו. נ״ל דאע״ה מחשב זה לא חסר, דביתא מתבא יתיב [כב״ק דכ״א א׳], ולפיכך הנאת התחתון יתירה על חסרונו]:
יח) עד שיתן לו את יציאותיו
דאז ע״י שגמר גם העלייה, לא מחשב תו נהנה [ואף דנהנה שא״צ לעלות. נ״ל שנחשבת מועטת נגד מה שמרוויח הלה שביתו מיושב, כמש״ל]. מיהו כששניהן ממאנין לבנותו, נוטל התחתון ב׳ שלישי הקרקע והעליון שליש א׳ [שם]:
עפ״י כתב יד קופמן
הבית והעליה של שנים [שנים] שנפלו – הבית והעלייה התמוטטו, כמו במשנה א, אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה – בעל העלייה רוצה לשקם את ביתו ובעל הבית איננו רוצה לבנות כלל, כמו במשנה ב. משנתנו היא אפוא מקרה ביניים בין משנה א למשנה ב. הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו – כמו במשנה ב, עד – שבעל הבית, שיתן לו את יצאתיו – יחזיר בעל הבית לבעל העלייה את ההוצאות, ואזי בעל העלייה שקיבל את הוצאות בניין הבית יבנה לעצמו את העלייה באין מפריע. למעשה הדין כמו במשנה הקודמת, שבעל העלייה רשאי לכפות על בעל הבית לבנות את ביתו (את הקומה הראשונה), ואם אין בעל הבית רוצה, בעל העלייה רשאי להפקיע ממנו את הנזק שנגרם לו (לבעל העלייה). ליתר דיוק, בעל הבית רשאי להציע פיצוי כספי, ועד אז הוא אחראי למגורי בעל העלייה.
רבי יהודה – ב-ל רבי יוסי, אומר אף זה – בעל העלייה, דר לתוך שלחבירו צריך להעלות לו שכר – באופן עקרוני בעל העלייה, או כל אדם אחר שדר ברשות חבירו, צריך לשלם שכר, לפיכך רבי יהודה (יוסי) מתנגד להצעת קודמו ומציע הצעה אחרת. אלא בעל העליה בונה את הבית ואת העליה – ברוב עדי הנוסח נוסף ״ומקרה את העלייה״, כלומר בעל העלייה מסיים את הבנייה, ובעצם הדבר משתמע כבר מנוסח כתב יד קופמן. ויושב בבית עד שיתן לו את יצאותיו – לכאורה ההצעה של רבי יהודה זהה לקודמתה. בפועל בעל העלייה נדרש לבנות גם את העלייה, ואחר כך הוא דר ב״בית״ עד שישולמו הוצאותיו. ההבדל בין רבי יהודה לתנא קמא איננו ברור, גם כך וגם כך בעל העלייה מתגורר בבית עד שיקבל החזר הוצאות.
הפרשנים המסורתיים מסבירים שברישא אין לבעל העלייה בית דירה ועל כן הוא נהנה מדירת חברו (בעל הקומה הראשונה), ולכך רבי יהודה מתנגד. ברם לפי רבי יהודה גם העלייה בנויה, ולכן יש לבעל העלייה היכן לגור, וממילא אין כאן מי שנהנה מרכוש חברו. ברם ההסבר קשה: עדיין בעל העלייה נהנה מרכוש חברו גם אם הנאתו אולי פחותה. הטיעון המופיע במפרשים שיש כאן בבחינת ״זה נהנה (בעל העלייה) וזה (בעל הבית) אינו חסר״, כיוון שבעל הבית לא התכונן כלל לבנות את ביתו ולא הוא מימן את הבנייה, עדיין אינו מספק, שהרי בעל הבית יצטרך בסופו של דבר לשלם, וממילא זה ביתו לכל דבר1.
היבט בעייתי אחר של המשנה הוא שהיא איננה נוקבת בעיקר הדין. צריך היה לכתוב שבעל העלייה כופה על בעל הבית לשקם את ביתו, ולכל היותר יכולה הייתה המשנה להוסיף שאם בעל הבית מתחמק מחובתו אזי רשאי בעל העלייה לבנות את הבית ולהתגורר בתוכו. הפרק הקודם הדגיש את מקום בית הדין בגביית משכון, ואילו כאן תפקיד בית הדין נעלם, כאילו בעל העלייה רשאי לרדת לחצר חברו ולבנותה ללא רשות וללא תיאום. רבנו חננאל, ואחריו ראשונים רבים כגון בעל נמוקי יוסף, הציעו שבעל הבית איננו ולכן הוא בבחינת נעדר, ולכן בית הדין אינם יכולים לכפות עליו את הבנייה. נושא זה נדון בין המפרשים. זה תירוץ בשיטת האוקימתא, ובאופן טבעי קשה לקבלו כפירוש למשנה שאיננה מזכירה תנאי כזה.
מעבר לכך, תירוץ זה של ״אוקימתא״ בעייתי מבחינה מעשית. לפי איזו תוכנית יבנה את הבית? והאם בעל הבית איננו רשאי לקבוע בעצמו את תוכנית הבית? מההיבט המעשי ברור שמגורים בבית אינם משלמים את הוצאות הבנייה של הבית אלא לאחר שנים רבות של מגורים. ההתגוררות בבית לא נועדה אפוא להוות תשלום, אלא נועדה להוות תמריץ לבעל הבית לסלק את חובו.
ההבחנה שהוצעה בשם נמוקי יוסף, לדבריו על בסיס הירושלמי2, מקרבת את משנתנו לסוגיית היורד לשדה חברו, כלומר מי שנעדר ואדם אחר יורד לנחלתו ומעבד אותה, או משקם אותה. דין זה נדון בתוספתא כתובות פ״ח ה״ג (וכן בבבלי, כאן לח ע״א ועוד). בדרך כלל ההשקעות שהשקיע הן על חשבון ה״יורד״ (הפולש), וגם הרווחים עד שבא בעל הבית הם של הפולש (תוספתא כתובות פ״ח ה״ט). דין זה רחוק ממשנתנו, שהרי במשנתנו בסופו של דבר ההוצאות על חשבון בעל הבית, ובעל העלייה מקבל את הרווחים עד שבעל הבית יתרצה, ולא עד שיחזור. את דין היורד לשדה חברו נברר בסוף המשנה.
עוד קשה מדוע משנתנו שונה מדין חוב רגיל. הרי בעל הבית חייב כסף לבעל העלייה (דמי בניית הבית), ושנינו לעיל שהמלווה איננו רשאי לדור בבית הלווה ללא תשלום הוגן (פ״ה מ״ב), מחשש ריבית. כיצד זה מה ששם נדחה הופך לדרך המלך ההלכתית, והיכן חשש הריבית? ועוד, מדוע לא מוטל על בית הדין לבצע את ההלכה ששניהם חולקים בשברי האבנים ובחובות הבנייה?
הירושלמי איננו תורם לבירור המשנה, כל שהוא מברר הוא המצב ההפוך, שבעל הבית רוצה לבנות ובעל העלייה אינו רוצה לבנות (יב ע״ג). את השאלות המשפטיות שהעלינו העלו כמובן הראשונים. הרמב״ן למשל מונה את כולן ומוסיף: ״ובירושלמי גרסינן שמענו שאין כופין אותו. והתני רבי חייא כופין אותו? נימא לא פליגי, מאן דמר כופין באותו שהוא עומד שם, ומאן דמר אין כופין באותו שאינו עומד שם, ופירשו בו דהכי קשיא ליה אמאי בונה את הבית משלו ויורד ודר למטה עד שיתן לו יציאותיו, יכפהו לבנות, ומוקמי לה למתניתין בשאינו שם, כלומר שהלך לו בעל הבית למדינת הים, ואין אתה יכול לכופו, שאין בית דין יורדין לנכסיו שלא בפניו לבנות בית. אלא אם ירצה ירד ויבנה אותו וידור בו, והא דקתני ׳והוא אינו רוצה לבנות׳ כלומר שלא רצה לבנות והלך לו ואגב שיטפא דרישא תנא הכי״ (קטז ע״ב ד״ה ויש שדקדקו)⁠3.
תירוץ הרמב״ן הוא האוקימתא שהצענו בשם הבבלי. בירושלמי שלנו מצוי הסבר זה לגבי המשנה הבאה, ויש לזכור שבנוסחאותיהם לא שובצו המשניות כלל. הירושלמי מוסב אכן על המשנה הבאה, אך שתי המשניות עיקרון אחד להן. כן שנינו בירושלמי (יב ע״ג): ״1. אמר רבי לעזר מעשה בדלית אחת שהיתה מודלה על פרסיקו של חבירו ונפשח הפרסק, ובא מעשה לפני רבי חייה הגדול, ואמר לו צא והעמד לו פרסק. 2. אמר ליה רבי יוחנן ולא מתניתא היא, וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינת אחר על גביו ונפחת, שמענו שאין כופין. 3. והתני רבי חייה כופין? 4. נימר ולא פליגי, מאן דמר כופין שהוא שם ומאן דמר אין כופין בשאין עומד שם״. אם כן כפשוטם של דברים לפנינו מחלוקת תנאית האם התחתון חייב להעמיד לעליון משענת לעץ שלו, או שצרכיו של עליון אינם משמעותיים והתחתון אינו חייב לעליון דבר. בשני המקרים (גינה מעל מערת בית בד וגפן מודלית על גבי אפרסק) התחתון איננו זקוק לעליון, הוא יכול השתמש בבית הבד או באפרסק באופן שוטף כרצונו, והשני נפגע. במקרה כזה לכאורה השני עשה טובה לעליון, אך אין הוא חייב לו דבר.
לפי הירושלמי (3) אכן משנתנו (משניות ג-ד) חולקת על משנה ב. יתר על כן, גם מי שמצדד במשנה ב אינו מציע את דרך הביצוע שבמשנה ב. שם דובר בכך שבעל העלייה יבנה (ישפץ) את הקומה התחתונה, כסנקציה או כדי לגבות את הוצאותיו, ואילו בברייתא של רבי חייה נאמר בפשטות ״כופין אותו״. ההבדל הוא בין פתרון הנעשה על ידי בית דין מסודר ובכוח (כופין) ובין פתרון מאולתר של גבייה עצמית.
אם כן, במקורות המשנה ובברייתות בירושלמי שלושה פתרונות, ובכולם ברור שהתחתון חייב לשמר את המצב הקדום, גם כשאין ראיות שהיה בין שני השותפים הסכם מסודר:
א. גבייה עצמית עם סנקציה כזאת או אחרת;
ב. כפייה בבית דין;
ג. אין כופין בבית דין.
הירושלמי מתרץ שההבדל בין שתי הדרכים (כנראה ב ו-ג) תלוי בשאלה אם בעל הבית (התחתון) נמצא. זו נראית אוקימתא קשה, במיוחד כשבמשנה נאמר ״אין בעל הבית רוצה לתקן״. אם כן הוא נמצא, וברצונו הדבר תלוי. התחתון פשוט מסרב לבצע את הדין, ואיננו נעדר4. אנו מתקשים לקבל את האוקימתא של הירושלמי ראשית משום שאיננה כתובה במפורש, ושנית משום שנושא זה של היורד לשטחי נטושים נדון במקומות אחרים (להלן) וכאן לא נזכר כלל.
על כן עלינו לחזור לדרך הניתוח החברתית-היסטורית. ההלכה היא פשוטה: כופין את התחתון. משניות א-ג משקפות חברה שבה אין בית הדין מצליח לכפות על התחתון בניית בית המיותר מבחינתו. אפשר לראות בכך חולשה של בית הדין, והיעדר יכולת אכיפה. אבל הנושא מורכב יותר. ניתן להרוס מבנה הראוי להריסה, מביאים פועלים והם הורסים, אבל קשה יותר לכפות על בעל הבית לבנות. הוא אומנם צריך לבנות, אבל אינו עושה כן. אם בעל הבית אינו רוצה איש לא יבנה ממקומו. מעבר לכך, לעיתים בעל הבית איננו יכול לבנות. אין לו מימון, או אין בו די עצה ותושייה לבנות. במקרים כאלה המשנה מציעה פתרון מעשי של גביית החוב ודרבון בעל הבית לעשות את שלו.
קיים הבדל עקרוני בין החזר הוצאות (״יתן לו את יציאותיו״) לבין הסקנציה של ההפקעה עד שיעשה התחתון את המוטל עליו. אבל שני הפתרונות באים כאשר כוח בית דין איננו מספיק. שתי הדרכים הן הצעות פעולה, ואם יש לעליון פתרון לחץ אחר מותר לו להשתמש בו.
ראוי להדגיש שכל המשניות משתדלות לשמר את השותפות כמות שהיא. אומנם השותפות איננה מעוגנת בחוזה, ואי אפשר לבדוק את תנאיה, אך המצב הקיים קדוש. לבעל הגפן זכות להדלות את גפנו ובעל האפרסק איננו יכול למנוע זאת ממנו, אף על פי שבעלותו על גזע האפרסק מוחלטת. ההסדר הקיים (ה״סטטוס קוו״) מקודש. אנו נשוב לעיקרון זה בפירושנו לבבא בתרא פרק ב.
כאמור, קיימת גם הדעה ש״אין כופין״. כלומר זכות הפרט גוברת על הסדר הציבורי המקובל. ייתכן שאם יש לעליון ראיות על הסכם שסוכם בעבר הוא יכול לפנות לבית דין, אך זכות ה״סטטוס קוו״ אינה עומדת לו. במקרה כזה גם גבייה עצמית נאסרה.
היורד לחורבת חברו
היורד לחורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, כשהוא יוצא אומר (היורד״ לבעלים) תן לי עציי ואבני, אין שומעין לו. היורד לחורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה, ברשות, שמין לו וידו על העליונה. כיצד ידו על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח״5.
אם כן, שלוש הלכות נאמרו:
1. היורד אינו רשאי למשוך את השקעתו, משום יישוב ארץ ישראל.
2. זכותו של היורד לקבל מהבעל תשלום, כלומר את הסכום של ״שבח״ (תוספת ערך של הנכס) או את הוצאותיו, ומכאן:
* אם ירד שלא ברשות – מקבל את הסכום הנמוך.
* אם ירד ברשות – מקבל את הסכום הגבוה.
הבבלי רומז שה״רשות״ היא רשותו של בעל הנכס, אך אם כך הוא, והבעל שלח את ״היורד״, ברור שאין הוא רשאי לסלקו, ומצד שני ברור שאין היורד רשאי למשוך את השקעתו, שהרי עשה זאת בשליחותו של הבעל. יתר על כן, אם ירד אדם לשדה חברו שלא ברשות הוא בחזקת גזלן, והיה מן הראוי שההלכה תבטא את סלידתה מפשע זה. הן מדובר בגזלן המנצל את היעדרו מאונס, או את חולשתו, של הבעלים. על כן נראה שה״רשות״ היא רשות בית הדין או הקהילה. מכל האזכורים ברור שמדובר בתופעה מוכרת. מישהו משתלט על רכוש נטוש, ועצם התופעה זוכה לברכת הציבור המעוניין בחידוש חיי היישוב ושגשוגו. בהלכה הראשונה נשמרת זכות הבעלים של בעל הנכס, וההלכה השנייה מעניקה למתנחל פיצוי על הוצאותיו. לעיתים לא חזרו הבעלים, המתנחל זכה והציבור הרוויח יחד עימו, אך אם חזר הבעל זכה שנית בנחלתו, מבלי שהיורד ייפגע יתר על המידה.
לפי החוק הרומי היעדרות בעלים משמעה שהבעלים אינם משלמים את המס הנדרש, וכל הרוצה רשאי להתנחל בשטחים אלו, לשלם את המיסים ולספחם לעצמו. על כן כל בעל בית ששילם מיסים זוכה בכך בבעלות על הנכס הנטוש. מספרות חז״ל מתברר כי התפתחה תופעה של ״יורד לחורבת חברו״, אנשים שתפסו את האדמות או את הבתים הנטושים וניצלום. המשפט הרומי ראה את התופעה בחיוב, שכן מבחינתו האינטרס הראשוני הוא תשלום המיסים.
נראה שהתופעה הייתה רחבה יותר מן הנרמז במקורות, ונראה גם שההיתר של השלטונות להתנחל בשטח פנוי לא נעדר כוח משיכה. ההלכה ניסתה לשמור על העיקרון שקרקע אינה נגזלת, אך למעשה חל כרסום במדיניות זו. בגלל בעיות הביטחון והמיסוי התפתחה תופעה של שטחים נטושים שנתפסו. מבחינה משפטית אלה שייכים לבעלים הנעדרים, ולכל היותר יש ליורשים עילה לתבוע את ירושתם. מסתבר שהתופעה הגיעה לשיאה אחרי מרד בר כוכבא כשרבים נהרגו, נשבו או ברחו, ונותרו נחלות פנויות רבות. חז״ל מצאו עצמם במלכוד. מחד גיסא בעלותו של היחיד שרירה וקיימת, ברם מאידך גיסא חשוב היה להם גם שהארץ לא תיעזב. על כן לא אסרו חכמים את הדבר, ואף קבעו שהמתנחל זכאי לפיצוי על הוצאותיו6, מצד שני אין המתנחל-הפולש זוכה לבעלות משפטית, ואינו רשאי לקחת את השקעותיו מהנכס: ״ביקש ליטול עציו ואבניו, אין שומעין לו״. הנימוק לכך הוא, שוב, משום ״יישוב״ או משום ״יישוב ארץ ישראל״ (ירושלמי בבא קמא וגיטין, שם שם).
גם בהלכה זו שיקולי הפיתוח חשובים יותר מזכויות הפרט. עם זאת, עדיפותם מוגבלת. בשם הפיתוח אין הצדקה להפקעת זכויות הבעלות של הבעל הנעדר. יתר על כן, ההלכה מעניקה לפולש ״ביטוח״ שלא יפסיד את כל השקעתו. בהלכה זו יש איזון בין האינטרסים של שני הצדדים תוך מתן עדיפות לשיקול הציבורי. לעומת זאת החוק הרומי העניק עדיפות מכרעת לאינטרס הפיתוח (גידול במיסים). על כן היורד לשטח נטוש זוכה אחר שנים מספר לבעלות, ואם הנוטש שב לאחר זמן קצר החוק ״מבטח״ את היורד לשדה הנטוש והבעלים חייב בהחזר הוצאות. בפועל תשלום מיסים על שדה במשך כשלוש שנים מהווה קניין של השדה.
1. הרעיון מופיע למשל בתוספות הרא״ש על אתר.
2. איננו לפנינו בירושלמי, אבל מופיע להלן במשנה ד. רבנו חננאל מדגיש פרט זה, וראו תוספות יום טוב.
3. כעין הרמב״ן ברשב״א, בר״ן ובאחרים.
4. כך שואל הרמב״ן, שלא היסס להקשות על הירושלמי.
5. תוספתא כתובות פ״ח ה״ט-ה״י; בבא קמא פ״י ה״ו-ה״ז; ירושלמי בבא קמא פ״ט ה״א, ו ע״ד; גיטין, פ״ה ה״ה, מז ע״א; בבלי, קא ע״א; כתובות פ ע״א.
6. ראו בהערה הקודמת.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָנוּי בְּסֶלַע, וְגִנָּה אַחַת עַל גַּבָּיו, וְנִפְחַת, הֲרֵי בַעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּפִּין. הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמָן, פָּטוּר, לְאַחַר הַזְּמָן, חַיָּב.
And likewise, in the case of an olive press that is built inside a cave in a rock, and one garden, belonging to another person, was planted on top of it, and the roof of the olive press broke, which caused the garden to collapse inward, in such a case, the owner of the garden may descend and sow below until the other one constructs for his olive press sturdy arches to support the roof, so that the owner of the garden can once again sow above him.
The mishna continues: In the case of a wall or a tree that fell into the public domain and caused damage, the owner is exempt from having to pay, as it was an accident. If the court saw that the wall was shaky, or that the tree was tilting, and they gave him time to cut down the tree or to dismantle the wall, and then they fell down, if this occurred during the allotted time, he is exempt, but if they collapsed after the time given to him had elapsed, he is liable to pay, since he was warned against this very occurrence.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָּנוּי בַּסֶּלַע, וְגִנַּת אַחֵר עַל גַּבָּיו, וְנִפְחַת, הֲרֵי בַעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּן, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִפִּים.
הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם.
נָתְנוּ לוֹ זְמַן לִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל וְלָקוֹץ אֶת הָאִילָן, וְנָפְלוּ בְתוֹךְ זְמַן, פָּטוּר, לְאַחַר זְמַן, חַיָּב.
היתה למעלה מחצרו של חבירו לא יאמר לו הריני מיסד עמך מכנגד חצרי למעלה אלא מיסד עמו מלמטה ועולה. היתה למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו מביא אדם אבניו ומפרקן על פתח ביתו ברשות הרבים להעלותן לראש הדימוס ואם לשהותן הרי זה אסור ואם בא אחר והוזק בהן הרי זה חייב.
מסרן החצב לגמל הגמל חייב גמל לסתת הסתת חייב סתת לסבל הסבל חייב העלן לראש הדימוס ונפלו כולן חייבין מסרן גמל לסתת והוזק בהן בין באבן ובין בסיתת הסתת חייב סתת לסבל והוזק בסתת הסתת חייב באבן הסבל חייב ישבה על גבי דימוס או שהיה מפקפק בה ונפלה אדריכל חייב. מביא אדם עפר וצוברו על פתח ביתו לרשות הרבים לשרותו לטיט ואם לשהותו הרי זה אסור ואם בא אחר והוזק בו הרי זה חייב ולא יהא מגביל בצד זה ובונה בצד זה אלא מגביל במקום שהוא בונה נפל הכותל מחמת הזועות ומחמת הרוח ומחמת הגשמים אם בנאו כדרכו פטור אם לאו חייב נתנו לו זמן נפל בתוך זמן פטור לאחר זמן חייב וכמה הוא זמן אין פחות מל׳ יום. מוציא אדם זבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים להוציאו לזבלים ואם לשהותו הרי זה אסור ואם בא אחד והוזק בו הרי זה חייב ר״י אומר בשעת הוצאת זבלים מוציא זבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים כדי שישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה ל׳ יום שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.
וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנת אחר על גביו ונפחת, הרי בעל הגנה יורד וזורע למטן עד שיעשה לבית בדו כיפין. הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם. נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו לתוך הזמן פטור, לאחר הזמן חייב.
כל מקום שאומר בו נפחת, גדרו שלא יוכל האדם לעסוק במה שהיה עוסק בו לפני אותו הפחת אלא בקושי. וכל זמן שנותנים אצלנו הוא שלשים יום, והוא זמן בית דין.
וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינה אחת כו׳ – כל מקום שאומר בו נפחת רצונו לומר שלא יוכל להשתמש בו בענין מה שהיה משתמש מתחלה מחמת אותו הפחת אלא בעמל וכל זמן שאנו נותנין הוא שלשים יום והוא זמן ב״ד:
בֵּית הַבַּד. בַּיִת לַעֲצֹר זֵיתִים:
וְגִנָּה אַחַת עַל גַּבָּיו. וּבֵית הַבַּד שֶׁל אֶחָד וְגִנָּה שֶׁל אַחֵר:
וְנִפְחַת. בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים וְאֵינוֹ רָאוּי לִזְרֹעַ כְּבַתְּחִלָּה:
כִּפִּין. תִּקְרָה עֲשׂוּיָה בְּעִגּוּל כְּמִין קֶשֶׁת, וְעָלֶיהָ יִתֵּן בַּעַל הַגִּנָּה עָפָר וְיִזְרַע:
פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. דְּמַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד, אָנוּס הוּא:
נָתְנוּ לוֹ זְמַן. בֵּית דִּין, שְׁלֹשִׁים יוֹם לִסְתֹּר וְלָקֹץ:
בית הבד – a house to gather olives.
וגנה אחת על גביו – and the olive press belongs to one [of them] and the garden is of the other.
ונפחת – (see Bava Metzia 118a) four handbreadths by four handbreadths and it is not worthy to sow as at first.
כיפין – a ceiling made in a circle like a rainbow and upon it, the owner of the garden places dust/mud and plants.
פטור מלשלם – for what was he to do, as it was an unavoidable accident.
נתנו לו זמן – A Jewish court; thirty days to tear it down and cut it {i.e., the tree) down.
וכן בית הבד אי האי וכן אנפחתה העליה דלעיל קאי קשה אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם תוס׳ ז״ל:
וגנת אחר על גביו כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל:
וגנה אחת על גביו כגון שחקק אדם בסלע תחתיה כמין כפה והיתה גנתו למעלה ובית בדו למטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גנה ונפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעתו של עליון רש״י ז״ל. ותוס׳ הקשו עליו ונראה להם דבשוכר ומשכיר מיירי ע״ש. וגם בהרא״ש ז״ל וז״ל דהכא על התחתון לתקן התקרה לפי שהוא צריך לה כדי שלא יתקלקל בית הבד שלו משא״כ בבית שותפין שאין צריך לתקרה כי די לו בגג העליה כמו שכתבנו לעיל בשמו ז״ל. ומ״מ לענין הדין כולם שוין ובפירוש המשנה הוא דפליגי כמו שכתב בית יוסף סי׳ קס״ה. והוסיף שם בספר הלבוש ולא אמרי׳ שיזרע מה שכנגד הפחת למטה והשאר למעלה שאין אדם זורע לחצאין אבל אינו יכול לכוף את בעל בית הבד לעשות כפה שאינו משועבד לכך ל״ש אם הם שוכר ומשכיר ל״ש אם הם שותפי׳ דהכא גם התחתון צריך לתקרה שלא יתקלקל בית הבד שלו שאינו דומה לבית שיש גג על גביו שהתחתון סומך על הגג לא על התקרה ע״כ:
הכותל והאילן שנפלו וכו׳ פ״ק דב״ק דף ו׳ וכתבו שם תוס׳ ז״ל שנפלו לר״ה והזיקו פטור מלשלם גרסי׳ וכן כתוב בספרים של רש״י ז״ל וכן בספר רב אלפס וכן עיקר אבל אותם דכתיב בהו חייב לשלם לא נהירא דכיון דבשלא הזהירו חייב לא יתכן להקל עליו לפוטרו ממה שמזהירין אותו לקוץ ולסתור ע״כ. עוד כתבו שם ז״ל נראה דבהיזק דאחר נפילה נמי מצי מיירי ופטור מלשלם וכגון שלא נודע לבעליו שנפלו או ידעו ולא יכלו לסלקו ולפנותו כ״כ. והא דלא קתני נתנו לו זמן לסלקו ולפנותו משום דבהיזק נפילה גופה נמי מיירי ונתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר עכ״ל ז״ל. ועיין במ״ש הרא״ש ז״ל דברי התוס׳ והובאו דברי הרא״ש ז״ל בבית יוסף ח״מ סימן תט״ז. וראיתי שהגיה הר״ר יהוסף ז״ל נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו וכו׳. וביד פ״ד דהלכות שכנים סימן ח׳. ובטור ח״מ סימן קס״ה וסימן תט״ז:
וכן בית הבד וכו׳. פירש הר״ב בית הבד של אחד וגנה של אחר. וכן פירש רש״י בשותפין. וכתב הרא״ש דהכא על התחתון לתקן התקרה. לפי שהוא צריך לה כדי שלא יתקלקל בית הבד שלו. משא״כ בבית של שותפין שאינו צריך לתקרה. כי די לו בגג. כמ״ש במשנה ב׳. ונ״ל דהיינו טעמא דתנן וכן לומר שהוא כמו הדין הסמוך דמיירי בשותפין. ומיהו לענין הדין כל שכן בשוכר ומשכיר:
וזורע למטה. משמע דלגמרי יורד וזורע למטה כשיעור כל גנתו [דאין זורעין לחצאין] ואף על פי שכל שאר בית הבד מחופה בקירוי. אפשר לזרוע זרעים שאינם צריכים לגשמים כעין חזרת כדתנן בפ״ג דעבודה זרה [מ״ח] ב״י סימן קס״ח:
כיפין. כתב הר״ב תקרה עשויה בעגול וכו׳. ועל שם שהיא כפופה בעגול נקראין כיפין. לשון הלכוף כאגמון (ישעיה נ״ח):
פטור. כתב הר״ב דאנוס הוא. וכפירש״י. ומסיים נ״י וא״כ מיירי דוקא שבנאו כראוי. אבל שלא כראוי חייב דתניא בתוספתא נפל הכותל מחמת [הזועות]. מחמת הרוח. מחמת הגשמים. אם בנאו כדרכו פטור. ואם לאו חייב. וכי תנן פטור בין בנזקין דשעת נפילה. בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה. משום שכיון שבנאו כדרכו כדכתיבנא. אנוס הוא ופטור. לאחר נפילה נמי כל שלא היה שהות לסלקם אנוס הוא. ואפילו כשהיה לו שהות משכחת לה דפטור. במפקיר כזקיו דקיימא לן [בפ״ג דב״ק] [דף כ״ט] מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. ע״כ:
ולאחר הזמן חייב. בין בנזקין דבשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה דפושע הוא [שהיה ליה לסתור ולקוץ תוך הזמן] לאחר נפילה אפילו במפקיר נזקיו נמי חייב. דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב. נ״י. וכי תנן נתנו לו זמן לקוץ ולסתור. נתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר. תוספות פ״ק דב״ק דף ו׳ [ד״ה היינו]. ושם כתבו דבשעת נפילה דומה לאש ואחר נפילה לבור. אבל הרא״ש כתב [שם] דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הלוכן⁠[שכתב הר״ב בריש פרק קמא דב״ק שהן תולדה דאש] דהנך נעשו [אש] ע״י כח אחרים. אבל כותל ואיל [מחמת ריעותא נפלו מעצמן. כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר. והזהירו ב״ד להבעלים להפילן. ואי משום דהולכין ומזיקין מה שאין כן בבור. לא גריעי מחמת זה וכ״ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוה אקושר אבו ברגלי בהמתו והלכה לרה״ר והזיקה. ואי משום דאין תחלת עשייתן לנזק. שור יוכיח. ע״כ:
{יג} וְכֵן כָּתַב רַשִׁ״י, בְּשֻׁתָּפִין. וְכָתַב הָרֹא״שׁ דְּהָכָא עַל הַתַּחְתּוֹן לְתַקֵּן הַתִּקְרָה, לְפִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקֵל בֵּית הַבַּד שֶׁלּוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבַיִת שֶׁל שֻׁתָּפִין שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַתִּקְרָה, כִּי דַּי לוֹ בַּגַּג. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יד} וְזוֹרֵעַ כוּ׳. וּמַשְׁמַע דִּלְגַמְרֵי יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה כְּשִׁעוּר כָּל גִּנָּתוֹ (דְּאֵין זוֹרְעִין לַחֲצָאִין), וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל שְׁאָר בֵּית הַבַּד מְחֻפֶּה בְּקֵרוּי, אֶפְשָׁר לִזְרֹעַ זְרָעִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִים לַגְּשָׁמִים כְּעֵין חַזֶּרֶת. בֵּית יוֹסֵף:
{טו} וְעַל שֵׁם שֶׁהִיא כְּפוּפָה בְּעִגּוּל נִקְרֵאת כִּפִּין. לְשׁוֹן הֲלָכֹף כְּאַגְמוֹן [יְשַׁעְיָה נח]:
{טז} וְאִם כֵּן מַיְרֵי דַּוְקָא שֶׁבְּנָאוֹ כָּרָאוּי, אֲבָל שֶׁלֹּא כָּרָאוּי חַיָּב כוּ׳. וְכִי תְּנַן פָּטוּר אֲפִלּוּ אַנְּזָקִין דִּלְאַחַר נְפִילָה בְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ שָׁהוּת לְסַלְּקָם, אִי נַמִּי בְּהִפְקִיר נְזָקָיו דְּהוֹאִיל דִּלְאַחַר נְפִילַת אֹנֶס הוּא פָטוּר, וְכֵן חַיָּב דְּסֵיפָא נַמִּי בְּכָל עִנְיָן הוּא. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּבִשְׁעַת נְפִילָה דּוֹמֶה לְאֵשׁ. וְהָרֹא״שׁ כָּתַב דְּגַם בִּשְׁעַת נְפִילָה דּוֹמֶה לַבּוֹר:
יט) וכן בית הבד
בית לעצור הזיתים:
כ) וגנה אחת על גביו
בית לזה וגיגה לזה:
כא) ונפחת
ד׳ על ד׳ טפחים בתקרת הבד:
כב) עד שיעשה לבית בדו כיפין
[געוועלב], שיתן העליון עפר ע״ז ויזרע:
כג) שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם
דאנוס הוא [תט״ז א׳]:
כד) חייב
בהזיקו בשעת נפילה חייב משום אשו, ובהזיקו אחר הנפילה, חייב משום בורו [שם].
עפ״י כתב יד קופמן
וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע – לפי התיאור בית הבד בנוי במערה, במדרון הר, וגינת אחר על גביו – גג המערה הוא קרקעית הגינה, או בניין אחר. התמונה שבמשנה אופיינית לאזורי ההר. למעשה יש כאן מבנה של בית ועלייה, אלא שהבית הוא בית בד, והעלייה היא הגינה. וניפחת – מערת בית הבד התמוטטה, ובעל הגינה איבד את גינתו. לעומת זאת בעל המערה יכול להמשיך להפעיל את בית הבד למרות החור שבתקרה, או אפילו אם כל הגג התמוטט ניתן להפעיל את בית הבד כמתקן קטור (בלתי מקורה). הרי בעל הגנה יורד וזורע למטן – בעל בית הבד חייב להעמיד לרשות בעל הגינה קרקע, שכן ההסכם שנעשה בעבר כלל מעין שותפות בין השניים. כאמור הרמב״ן פירש שמדובר בשכירות (בעל המערה השכיר-החכיר את הקרקע לבעל הגינה ולכן ההתחייבות של בעל המערה ברורה). זאת לפי המשנה לעיל (פ״ט מ״ב) שהמחכיר חייב להעמיד לרשות החוכר שדה שווה ערך לשדה שנפגע. ברם לפי ההסבר שהצענו במשנה א חלוקת הזכויות מבוססת על הסכמי עבר בעת שהרכוש חולק אי אז בין שני אחים שחלקו את נחלת אביהם, או בעת שבעל המערה חצב את המערה מתחת לגינה של חברו.על כן אין צורך בהסבר של שכירות, ובעל המערה חייב באופן חוזי להעמיד לבעל הגינה קרקע. התחייבות איננה תלויה בחוזה אלא בכך שזה המצב הקיים, והנוהג הקיים חזק מכל הסכם כתוב. עד שיעשה לבית בדו כיפים – אפשר שבעל בית הבד (בעל המערה) יכין עמודים שיתמכו בגג.
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והיזיקו – נפילת האילן בוודאי איננה מיוזמת בעל הבית אלא היא סוג של אונס, ושל דרכו של עולם. בית עלול ליפול, והסיכון ההדדי של כל בעלי הבתים הוא חלק מהסכם החיים בצוותא. דנו בנושא זה בפירושנו לבבא קמא פ״ג מ״א, ושם ראינו גם את הדעה שאפילו אם מותר להשתמש ברשות הרבים הרי שבכל מצב את הנזק צריך לשלם. כנגד זה הופיע הנימוק ״שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ״, כלומר יש ויתור הדדי על נזקים מעין אלו, בגלל צורכי הציבור, שהרי כולם בחזקת מזיקים וניזוקים כאחד. סביב משנתנו נימוק זה איננו מופיע. הוא איננו נזכר במפורש, אך לדעתנו כמחלוקת שם תהיה מחלוקת גם כאן.
פטורין מלשלם – כאמור מתוך התפיסה ״שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ״. בתוספתא הצמודה למשנה (פי״א ה״ח) נדון גם דין המוציא זבל לרשות הרבים, ולעיל בבבא קמא פ״ג הבאנו דין זה במסגרת ההלכות שם על בניית מפגעים ברשות הרבים, ושם מופיע הנימוק ״שעל מנת כן הנחיל יהושע...⁠״. זה אפוא הנימוק של המשנה כאן. נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן – הנהגת הקהילה סימנה את המבנה כמסוכן והקציבה לבעל זמן לקצוץ את האילן, או להרוס את הבית. ונפלו בתוך זמן פטור – שכן עדיין לא הגיע מועד החיוב, לאחר זמן חייב – בעל הבית התמהמה ולכן חייב.
אגב אורחא אנו שומעים שהקהילה מקיימת פיקוח על המבנים ומקפידה על הריסת מבנים ועצים מסוכנים. כמו כן אנו שומעים שהפיקוח לא היה יעיל במאה אחוז, ובעל הבית עיכב את הביצוע. התוספתא מגבילה את ההלכה: ״נפל הכותל מחמת הזיעות, מחמת הרוח, מחמת הגשמים: 1. אם בנאו כדרכו פטור, ואם ליו, חייב. 2. נתנו לו זמן ונפל לתוך זמן, פטור, לאחר זמן, חייב. וכמה הוא זמן, אין פחות משלשים יום״ (פי״א ה״ז). ההלכה הראשונהמדגישה שהפטור חל רק על כותל הבנוי ״כדרכו״, כלומר באופן תקין, שאין התרשלות תורמת בבנייה, וההלכה השנייה מגדירה שזמן בית דין הוא שלושים יום. עדות מפורשת על קשייה של הנהגת העיר לאכוף ביצוע הריסת בתים מופיעה בירושלמי מועד קטן, שם אנו שומעים שהתירו לבעל הבית לסתור ולבנות כותל רעוע בחול המועד כדי לתמרץ אותו לבצע את התיקון, אף על פי שבעצם צריך היה לאסור עבודה זו בחול המועד: ״אם היה כותלו גוהה, סותרו ובונהו. ויסתור ולא יבנהו? רבי חנניה בשם רבי יוחנן, התירו סופו מפני תחילתו. שאם אומר את לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותרו, ונמצא בא לידי סכנה״ (פ״א ה״ד, פ ע״ג). התלמוד מדגיש את הסכנה לבעל הקיר, אבל בסכנה מתחלקים ומשתתפים, כמובן, כל בני העיר.
כפי שהערנו לעיל, במבחן המעשה ביצועה של ההלכה קשה.
אגב דיון זה בירושלמי אנו שומעים שהבעיה של משנתנו היא בעצם אותה בעיה שבפרק ט מ״ב, מצב שבו יבש המעיין או נקצץ האילן, כך גם נהרס ה״בית״ (הקומה התחתונה) או התמוטטה מערה. בכל המקרים הללו הדין הוא אותו דין.
בבבל מי שפיקח על הריסת בתים איננה הנהגת העיר אלא החכם, ומסופר על רב הונא שהיה בודק את הבתים לאחר ימי הגשמים ומסייע לנזקקים בתיקון הבית (בבלי תענית כ ע״א). מעבר זה מהנהגת העיר לחכם אופייני ליהדות בבל, או ליתר דיוק ליהדות בבל שסביב בית המדרש. שם ראש הישיבה היה הנהגה אזרחית, לפחות לקהילה שסביב בית המדרש1.
במשנה ד שני חלקים; הראשון מתקשר למשניות לעיל שבהן מדובר על בית שנפל והעלייה ניזוקה, אלא שבמשנה ד יש דוגמה מציאותית אחרת, אך אותה תפיסה הלכתית. החלק השני עוסק בנושא אחר, וכנראה מה שמקשר את שני החלקים הוא הבעיה לאכוף את ההלכה, ומכאן המחלוקת אם כופין או אין כופין. כפי שראינו, בעיקר בסוף משנה ג, ניסוח המשנה משקף מצב של היעדר כוח כפייה של הקהילה במקרה בעייתי כזה. בעל הבית איננו רוצה לשקם את ביתו, וקשה לאכוף אותו לעשות ברכושו משהו בשביל בעל העלייה.
1. לכל הפרשה מההיבט של הנהגת הקהילה ראו ספראי, קהילה, עמ׳ 183-182.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) מִי שֶׁהָיָה כֹתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵרוֹ וְנָפַל, וְאָמַר לוֹ פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ, וְאָמַר לוֹ הִגִּיעוּךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו אָמַר לוֹ הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ, וְאָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי, וְאָמַר לוֹ טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרֶךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו וְאָמַר לוֹ הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַמּוֹצִיא זֶבֶל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹצִיא מוֹצִיא וְהַמְזַבֵּל מְזַבֵּל. אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְבֵנִים. הַבּוֹנֶה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה. וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלשִׁים יוֹם.
In the case of one whose wall was adjacent to another’s garden, and the wall fell, and the owner of the garden said to him: Clear away your stones, and the owner of the stones said to him: They are yours, as I hereby declare them ownerless, and you can take them for yourself; the court does not listen to him, since he cannot force the other to acquire the stones. If after the owner of the garden voluntarily accepted ownership of the stones upon himself, the owner of the wall said to him: Here you are, take your expenditures for the removal of the stones, and I will take the stones that are mine; the court does not listen to him, as they had already been acquired by the owner of the garden.
The mishna continues: In the case of one who hires a laborer to do work with him with hay or with straw, and after he finished the task, the laborer said to the employer: Give me my wages, and the employer said to him: Take what you have worked with as your wages, i.e., take some of the hay or straw as payment, the court does not listen to him. Although debts can be paid with any item of value, even hay or straw, the wages of a laborer must be paid in accordance with the initial agreement between the laborer and the employer. But if after the laborer accepted upon himself to keep the hay or straw as payment, the employer changed his mind and said to him: Here you are, take your wages and I will take what is mine; the court does not listen to him, since the laborer had already acquired the hay.
In the case of one who takes manure out to the public domain, in order for it to be transported to fertilize a field, he who takes it out from his property takes it out, and immediately, he who takes it to fertilize the field takes it to fertilize the field. They must relocate the manure immediately without allowing it to sit around in the public domain. Similarly, one may not soak clay in the public domain before it is kneaded, and one may not mold bricks in the public domain since this takes a long time and inhibits use of the public domain by others. But one may knead clay in the public domain, as this process does not take long, but not bricks.
With regard to one who builds a structure, keeping the building materials in the public domain, he who brings the stones brings them, and immediately, he who builds the structure builds with them, and may not leave them there. And if the stones cause damage before he had a chance to build them into the structure, he must pay for what he damaged. Rabban Shimon ben Gamliel says: One may even prepare his work thirty days beforehand; he may keep the building materials in the public domain for that duration.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] מִי שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵרוֹ וְנָפַל, אָמַר לוֹ ״פַּנֵּה אֶת אֲבָנֶיךָ!⁠״ אָמַר לוֹ ״הִגִּיעוּךָ!⁠״ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו, אָמַר: ״הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ, וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת שֶׁלִּי״, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
[ו] הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בַתֶּבֶן וּבַקַּשׁ, אָמַר לוֹ ״תֶּן לִי שְׂכָרִי!⁠״ אָמַר לוֹ ״טֹל מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתָ בִשְׂכָרְךָ!⁠״ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו, אָמַר לוֹ: ״הֵילָךְ אֶת שְׂכָרָךְ, וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת שֶׁלִּי״, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
[ז] הַמּוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹצִיא מוֹצִיא, וְהַמְזַבֵּל מְזַבֵּל.
אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא לוֹבְנִים לְבֵנִים.
גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְבֵנִים.⁠א הַבּוֹנֶה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא, וְהַבּוֹנֶה בוֹנֶה.
וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם.
א. בכ״י: המגיה הוסיף לִ, לִלְבֵנִים
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ד]

מי שהיה כתלו סמוך לגינת חברו ונפל, ואמר לו פנה את אבניך, אמר לו הגיעוך אין שומעין לו. אם משקבל עליו אמר לו הא לך את יְצָאותיך ואני נוטל את שלי, אין שומעין לו. השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן או בקש ואמר לו תן לי את שכרי, אמר לו טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו. אם משקבל עליו אמר לו הא לך את שכרך ואני נוטל את שלי, אין שומעין לו.
המוציא זבלו לרשות הרבים, המוציא מוציא והמזבל מזבל. אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנים לבנים. גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא ללבנים. הבונה ברשות הרבים, המביא אבנים מביא והבונה בונה, ואם הזיק משלם מה שהזיק, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מתקין הוא את מלאכתו לפני שלשים יום.
רבן שמעון בן גמליאל סובר שנותנים לו זמן, וכל שהזיק בתוך אותו הזמן פטור, ואם הזיק אחר זמן חייב. ואינה הלכה, אלא כל מי שבא על ידו נזק חייב לשלם תמיד.
מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל כו׳: המוציא זבל לרשות הרבים המוציא מוציא כו׳ – רשב״ג סבר שנותנין לו זמן ואם הזיק בתוך הזמן ההוא פטור ואם הזיק אחר הזמן חייב ואינה הלכה אלא כל היזק שיבא ממנו ישלם לעולם:
וְנָפַל. לְתוֹךְ גִּנַּת חֲבֵרוֹ:
הִגִּיעוּךָ. זְכֵה בָהֶן וּפַנֵּה אוֹתָן לְעַצְמְךָ:
אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אִם אֵין זֶה רוֹצֶה אֵין קוֹנֶה אוֹתָן, וְחַיָּב הַלָּה לְפַנּוֹתָן:
בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ. לִלְקֹט לוֹ מִשֶּׁלּוֹ אוֹ מִשֶּׁל הֶפְקֵר:
אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אַף עַל גַּב דִּבְכָל דּוּכְתָּא אִית לָן שָׁוֶה כֶסֶף כְּכֶסֶף, גַּבֵּי שָׂכִיר אֵינוֹ כֵן, דְּלֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר כְּתִיב, אַמַּאי דְּאַתְנֵי בַּהֲדֵיהּ מַשְׁמַע:
הַמּוֹצִיא מוֹצִיא וְהַמְזַבֵּל מְזַבֵּל. כְּשֶׁזֶּה מוֹצִיאוֹ מִן הָרֶפֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים יְהֵא מוּכָן הַנּוֹשְׂאוֹ לְזַבֵּל, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַשְׁהוֹתוֹ שָׁם:
גוֹבְלִין טִיט. לָתֵת מִיָּד בַּבִּנְיָן:
וְהַבּוֹנֶה בוֹנֶה. מְקַבְּלָן מִיַּד הַמֵּבִיא וּבוֹנֶה:
מְתַקֵּן. מְזַמֵּן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאֵינוֹ חַיָּב בִּנְזָקִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
ונפל – into midst of the garden of his fellow.
הגיעוך – take possession of them and clear them for yourself.
אין שומעין לו – if this one doesn’t want, he doesn’t purchase them and this one is liable to clear them.
בתבן ובקש – to gather them of his own, or from something ownerless.
אין שומעין לו – even though that it in every place we have what is equivalent to money is like money, concerning a hired worker, it is not like this, for it is written (Leviticus 19:13): “The wages of a laborer shall not remain,” on what that he makes a condition explicitly is implied.
המוציא מוציא והמזבל מזבל – when this one brings it (i.e., the manure) from the cattle-shed to the public domain, the carrier brings it to manure, and he is not permitted to detain it there.
גובלין טיט – to put it immediately into the building.
והבונה בונה – he receives them from the person who brings them and builds.
מתקן – they are ready at hand in the public domain all thirty days, and he is not liable for damages. But the Halakha is not according to Rabban Shimon ben Gamliel.
מי שהיה כותלו סמוך לגנת חברו ונכל וא״ל פנה את אבניך א״ל הגיעוך וכו׳ כך צ״ל. ובגמ׳ מדקתני סיפא הילך יציאותיך מכלל דפנינהו טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא ואמאי כיון דא״ל הגיעוך תיקני ליה חצרו מדר׳ יוסי ב״ר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ומשני ה״מ היכא דקא מכוין לאקנויי הכא דעתיה לדחויי ומש״ה לא קני עד דמפני לי׳:
השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש תוס׳ דפ׳ הכותב דף פ״ו ודר״פ המוכר פירות. וכתב הר״ן בר״פ בחרא דע״ז דף ש״פ ע״ב דאע״ג ששנינו הכא דאם א״ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דאלמא חייב ליתן לו מעות כנוו שהתנה עמו ולא שוויין הכא הוא משום דסתם שכירות במעות הוא שכל השוכרין על דעת כן שוכרין פועליהן ובמעות הן מתחייבין ואין צריך לזה התנאי אבל כשפסק עמו לתת לו שכרו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מפני שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך. אבל מ״מ נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע״פ שגוף הדבר לא נקנה מ״מ הרי מתחייב השוכר בשוייו ששוויו בכלל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרין שפסקו דמים וזה נראה עיקר אע״פ שהרשב״א ז״ל מפקפק בדבר ע״כ. משמע מדבריו ז״ל דמאי דקתני מתני׳ דכשאמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו אפילו שמה שעשה שוה כפי שקצב לו בשכרו אעפ״כ אין שומעין לו דאי בשאינו שוה כנגד שכרו פשיטא ולא איצטריך למתנייה. ואית דגרסי טול ממה שעשית בשכרך. ובגמרא וצריכא דאי אשמעי׳ להך קמייתא ה״א התם הוא דכי א״ל הגיעוך אין שומעין לו משום דלית ליה אגרא גביה אבל הכא דאית ליה אגרא גביה ומשקבל עליו קנייה באגרי׳ אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי איפרע פי׳ פארי סובין. ואי אשמעי׳ הכא הוא שמשקבל עליו אין שומעי׳ לו משום דאית ליה אגרא גביה אבל הכא דלית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו צריכא לאשמועי׳ דאין שומעין לו דקניא לי׳ חצרו:
טול מה שעשית בשכרך כל מה שלקטת יהא שלך רש״י ז״ל:
אין שומעין לו כתב המרדכי רפ״ק דב״ק ולמירי רבינו מאיר ז״ל נראה בחלום דוקא בתבן ובקש אבל במידי דאכילה כגון חטים ושעורים וא״ל טול מה שעשית בשכרך שומעין לו ופסק הלכה כן עכ״ל ז״ל. וכן בהגהות מימון פ״ט מהלכות שכירות. ובגמרא רמי עלה והתניא שומעין לו לאומר לפועל טול מה שעשית בשכרך ומסקינן אידי ואידי בין מתני׳ בין ברייתא ששכרו לדבר הפקר אלא דמתני׳ מיירי ששכרו ללקט תבן וקש דהפקר בהגבהה דפועל ועל כרחך שכרו עליו וברייתא מיירי ששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור המציאה או להשליך מעל המציאה לארץ דליכא הגבהה דא״ל אכתי לא זכאי ביה זיל את זכה בהו:
המוציא זבלו לר״ה תוס׳ פ׳ המניח דף ל׳. וכתבו שם וכאן דמתני׳ דהכא משמע ליה לתלמודא דבשעת הוצאת זבלים מיירי מדקתני המזבל מזבל שפיר אית ליה רשות להניח שלשים יום והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ״ל כלומר מזבל לאלתר שלא יצטרך לשלם ע״כ:
אין שורין טיט יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד:
ואין לובנים לבנים לפי שמשהה אותן לייבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה בעובי הלבנים וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו רש״י ז״ל:
גובלין טיט מלת אבל מחקו אבל לא לבנים י״ס אבל לא ללבנים וכן הגיה הר״ר יהוסף ז״ל:
ואם הזיק משלם מה שהזיק מתניתין דלא כר׳ יהודא דתניא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל בר״ה כגון הוצאת זבלים בשעת הוצאת זבלים וכגון פותקין ביבותיהן וגורפים מערותיהן בימות הגשמים אם הזיקו חייבין לשלם ור׳ יהודה פוטר וליכא לשנויי דמתני׳ מיירי שלא בשעת הוצאת זבלים מן הטעם שכתבתי לעיל בסמוך בשם תוס׳ ז״ל:
רשב״ג וכו׳ תוס׳ פ׳ המניח דף ל׳. ובגמרא אמר אביי רשב״ג ור׳ יהודה ור״ש כולהי סברי כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור רשב״ג דמתני׳ דפטר אם הזיק ור׳ יהודה דברייתא דכתבינן בסמוך ור׳ שמעון דאמר במתני׳ דבפ׳ שני דב״ב לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. ועיין בתוספת יו״ט שם פי שני דב״ב סימן ב׳ שנ״ט לשבח אמאי איצטריך הרי״ף ז״ל להביא ראיה דאין הלכה כר״ש בבבא בתרא משום דאוקמינן לדר״ש בשיטה דשמיעת מינה דאי לאו הכי הוות הלכתא כותיה אע״ג דפליג ארבנן ותירץ משום דההיא דב״ב שייכא לההיא דבפ׳ הכונס סימן ד׳ דקאמר התם ר״ש הכל לפי הדליקה ופסיק בגמרא התם הלכתא כותיה כדכתיבנא התם בסימן ד׳ וא״כ מ״ש הכא. אלא עיקר הטעם התם בב״ב משום דאוקמוה בגמרא התם בשיטה הא לאו הכי אע״ג דפליג ארבים הוה פסקינן הלכתא כותיה. וביד פי״ג דהלכות נזקי ממון סימן ט״ז י״ז י״ט. ובפ״ג דהלכות שכנים סימן ח׳ ובפ״ט דהלכות שכירות סימן י׳. ובטור ח״מ סימן קס״ו וסימן של״ו וסימן תי״ד וסימן תי״ז:
סמוך לגנת חבירו. נקט לגנה ולא לחצר. משום דכותל חצר שביניהן. מסתמא היא נבנית משל שניהן מה שאין כן בכותל גנה דאין מחייבין אותו לבנותו בכל מקום [כדפירש הר״ב במשנה ב׳ פ״ק דב״ב] גם בכותל חצר שביניהם אין מדרכן לפנות האבנים משם אלא לחזור ולבנות מהן מיד כותל אחר. מהר״ר ואלק כהן בש״ע סימן קס״ו:
אמר לו הגיעוך אין שומעין לו. אע״ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור כדלעיל. הכא אשתמוטיה קא משתמיט ואינו מפקירו כדלקמן. תוספות:
הילך את יציאותיך. מכלל דפנינהו הא לא פנינהו לא אמרינן קנתה לו חצרו כדאמר במ״ד פ״ק דלא מכוין לאקנויי ליה אלא אשתמוטי דקא משתמיט ליה. גמרא:
בתבן ובקש. אבל מידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו. מרדכי בפ״ק דב״ק והגהות מימוני פ״ט מהלכות שכירות:
משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך אין שומעין לו. ולא תנן הכא ויציאותיך דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו כמ״ש הטור סימן של״ו בשם הרמ״ה. וכתב מהר״ר ואלק כהן דהכא דחייב לו שכירות פעולתו כשאמר לו טול זה בשכרך מיד קנהו. משא״כ לעיל דאין עליו שום חיוב שכר קודם שיפנהו. ע״כ. ולעניות דעתי אין זה מספיק דהא לא בענין הקונה תליא. אלא בדעת המקנה דאמרינן דאשתמוטי קא משתמיט. וכן בצריכותא שבגמרא משוה הדין בין דאת ליה אגרא גביה. בין דלית ליה אגרא גביה. ומצאתי בנ״י שכתב בשם הרשב״א דהיינו טעמא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד סמכה דעתיה שעדיין יש לו שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחי ליה אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו. הלכך גמר ומקני. ע״כ. ואני כתלמיד היושב בקרקע לפני רבותיו. אענה אף [אני] את חלקי ואומר. דהכא היינו טעמא משום דאיכא בל תלין. ואי אמרת דלא גמר ומקני. קרוב הוא לעבור בבל תלין שהשוכר לא ידע דלא גמר ומקני. ולא יתבעהו. והמשכיר בטרדת פועליו ישכחהו. ובין כך הוא עובר בבל תלין דכיון שזה שלא תבעו היה על ידי שהיה סובר שכבר קבל שכרו. ואין זה בכלל לא תבעו אינו עובר עליו דמשנה י״ב פרק דלעיל. הלכך אמרינן דסתמא גמר ומקני כדי שלא יבא לעבור בבל תלין:
אין שורין טיט. יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. רש״י:
ואין לובנים לבנים. לפי שמשהה אותן ליבשן. ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבינה. וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו. רש״י: [*הבונה ברה״ר וכו׳. עיין [פירוש הר״ב] ספ״ג דשביעית]:
רבן שמעון ב״ג אומר אף מתקן וכו׳. כתב הר״ב ואינו חייב בנזקין. עיין מ״ש במשנה ג׳ פ״ג דב״ק. וכתב הר״ב דאין הלכה כרשב״ג. עיין מ״ש במשנה ב׳ פ״ב דב״ב:
{יז} אֵין כוּ׳. אַף עַל גַּב דְּמַפְקִיר נְזָקָיו לְאַחַר נְפִילַת אֹנֶס פָּטוּר כְּדִלְעֵיל, הָכָא אִשְׁתַּמּוֹטֵי קָא מִשְׁתַּמִּיט וְאֵינוֹ מַפְקִירוֹ, כְּדִלְקַמָּן. תּוֹסָפוֹת:
{יח} הֵילָךְ כוּ׳. מִכְּלָל דְּפַנִּינְהוּ. הָא לֹא פַנִּינְהוּ לֹא אָמְרִינַן קָנְתָה לוֹ חֲצֵרוֹ כִּדְאָמַר בְּמִשְׁנָה ד׳ פֶּרֶק קַמָּא, דְּלֹא מְכַוֵּן לְאַקְנוֹיֵי לֵיהּ אֶלָּא אִשְׁתַּמּוֹטֵי דְּקָא מִשְׁתַּמִּיט לֵיהּ. גְּמָרָא:
{יט} בְּתֶבֶן כוּ׳. אֲבָל מִידֵי דַּאֲכִילָה כְּגוֹן חִטִּין וּשְׂעֹרִין, שׁוֹמְעִין לוֹ. מָרְדְּכַי:
{כ} שְׂכָרְךָ כוּ׳. וְלֹא תְּנַן הָכָא וִיצִיאוֹתֶיךָ, דְּהָכָא מִיָּד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו קָנְתָה לוֹ רְשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַטּוּר סִימָן של״ו. וְכָתַב הַסְּמַ״ע כוּ׳ וְלִי נִרְאֶה דְּהַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא בַּל תָּלִין, וְאִי אֶפְשָׁר דְּלֹא גָּמַר וּמַקְנֵי, קָרוֹב הוּא לַעֲבֹר עָלָיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{כא} שׁוֹרִין. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁשּׁוֹרִין אוֹתוֹ יָמִים רַבִּים צָבוּר בְּמָקוֹם אֶחָד. רַשִׁ״י:
{כב} לְבֵנִים. לְפִי שֶׁמַּשְׁהֶה אוֹתָן לְיַבְּשָׁן כוּ׳. רַשִׁ״י:
כה) מי שהיה כותלו סמוך לגנת חבירו
נקט גינה, דבחצר מסתמא שניהן בנוה, מה שאין כן גינה [כב״ב פ״ק מ״ב]:
כו) ונפל
לגינת חבירו:
כז) ואמר לו הגיעוך
שלך יהיו, ותפנה אותן:
כח) אין שומעין לו
כשאין זה רוצה:
כט) משקבל עליו
ופינן בפניו [קס״ו]:
ל) השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש
ללקטן בשדהו:
לא) ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו
דשכיר אינו משתלם רק במעות. מיהו בא״ל כן במילי דמאכל, רשאי [של״ו]:
לב) משקבל עליו
ועשה משיכה או הגבהה, או שהוא ברשותו, וסגי בהכי, מדכבר חייב שכרו:
לג) המוציא זבל לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל
תיכף כשיוציאו לר״ה יהיה א׳ מוכן להוציאו הזבל להשדה לזבלה [ועיי׳ ב״ק פ״ג מ״ג].
לד) אין שורין טיט ברשות הרבים
שדרך לשרותו ימים רבים:
לה) ואין לובנין לבינים
מדיש בו שהוי, שכך היה דרכן, ששוטח הטיט כעובי הלבינה, על קרקע חלקה, וחורץ בהטיט השטוח, חריצות אילך ואילך כמדת הלבנים, ומניח מן עד שיתיבשו:
לו) אבל גובלין טיט ברשות הרבים
לתתו מיד בבנין:
לז) אבל לא לבינים
ברישא אסור עשיית הלבנים בר״ה, וה״ק דאפילו רק לגבול הטיט ללבנים בר״ה ולעשותן בחצירו נמי אסיר, אף דגבול לבניין שרי, דגבול הטיט ללבני׳ צריך שיהוי טפי מגבול הטיט לבניין:
לח) והבונה בונה
תיכף כשיביאן ישקען בבניין:
לט) רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום
בר״ה, ופטור כשהזיק. ואע״ג דלעיל] ב״ק פ״ג מ״ג] ס״ל דאף המקלקל בר״ה חייב בנזקו, נ״ל דהתם במזבל בר״ה שהוא רק להרווחא, וכן כל הדומה לזה, אבל הכא שעושה לצורך בניין ביתו, הרי כל א׳ צריך לכך כשיבנה ביתי ולהכי מחלו זל״ז, וקיי״ל כת״ק [עי׳ ב״ק פ״ג מ״ג וח״מ תי״ד]:
עפ״י כתב יד קופמן
במשנה שני חלקים. הראשון עוסק במקרים שבהם אחד הצדדים חזר בו, והשני בשימוש ברשות הרבים. החלק הראשון מתחיל במקרה של נפילת כותל ובעלות על האבנים, ומתקשר לחצי הראשון של הפרק, ובעיקר למשנה א שגם בה מדובר בבעלות על האבנים. אבל הקשר הוא מילולי וטכני בלבד, ואין כאן קרבת עניינים תוכנית. יתר המקרים עוסקים בהסכמים אחרים. חלק זה קשור לארבע המשניות הקודמות גם בקשר רעיוני רופף. המשניות הראשונות נובעות מהמחויבות להסכמי עבר מעורפלים, וגם במשנה זו מדובר במחויבות להסכם, אבל הסכם אחר לחלוטין, מיידי וקצר זמן. החצי השני של המשנה גם הוא עוסק ברכוש המצוי ברשות אחר, הפעם ברשות הרבים, וברשות השימוש ברשות הרבים. הוא מתקשר למקרה האחרון של החצי השני שכן שניהם עוסקים בזבל (תבן וקש), ושוב לפנינו קשר הבנוי על מילה חוזרת ועיסוק בנושא משפטי אחר. המקרה האחרון בפרק קשור לשימוש ברשות הרבים. שרשור כל החלקים הוא מעשה אומנות כשלעצמו, אך הצירוף אין בו תוכן ואיננו מעניק עומק משמעותי נוסף לטקסט.
עפ״י כתב יד קופמן
מי שהיה כ[ו]תלו סמוך לגינת חבירו ונפל – הכותל של האחד נפל לגינה של האחר. במשנה הקודמת ראינו שנפילת הכותל איננה מחייבת פיצוי על הנזק. אמר לו – בעל הגינה, פנה את אבניך – מהשטח שלי, אמר לו – בעל האבנים, היגיעוך – האבנים שייכות לך, כלומר בעל הקיר שנפל מוותר על רכושו, נותן במתנה את האבנים לבעל הגינה, ובלבד שלא יצטרך לעמול בהוצאתן. אין שומעין לו – על בעל האבנים לפנות את הנזק שגרם, אף שאינו חייב בפיצוי על ההרס שהאבנים גרמו. משקבל עליו – בעל הגינה לפנות את האבנים בעצמו (תמורת גוף האבנים), אמר לו – בעל הכותל, הילך את יצאותיך וא[י]ני אטול את שלי – בעל הכותל חוזר בו, עתה הוא מעדיף לשלם לבעל הגינה את הוצאות פינוי האבנים ולקבל את גוף האבנים, אין שומעין לו – מאחר שבעל הכותל ויתר על האבנים אין הוא יכול לחזור בו, כדין כל מעשה מכר.
ערך אבני הבניין
הלכה זו מצטרפת למשנה הראשונה בכך ששתיהן מדגימות וממחישות את ערך האבנים. האבנים המשמשות בכותל מסותתות מארבעה צדדים לפחות כדי שתתאמנה לאבנים שסביבן, ובדרך כלל הן גם מסותתות מהפאה החמישית הפונה החוצה, ואף בפאה השישית הפונה לפנים החדר. כדי לסתת אבן רגילה שמידותיה 40x30x30 ס״מ צריך לסתת שטח של 0.18 מ״ר. מתוך בדיקות שערכנו זו עבודה של כחצי יום לפחות, ויחד עם החציבה נדרש כמעט יום עבודה שלם. לפיכך אבני בניין היו יקרות. גם אבני שדה לא היו מצרך זול, אך פחות יקרות מאבן מסותתת1.
על מחיר האבן אנו שומעים מהמדרש: ״אמרו פעם אחת ראה2 אנשי עירו מעלים עולות ושלמים אמר כולם מעלים שלמים לירושלים ואני איני מעלה כלום מה אעשה, מיד יצא למדברה של עירו בחורבה של עירו, ומצא שם אבן אחת. יצא, וסירקה, וסתתה, וכרכמה. אמר הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, אמר להם מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים? אמרו לו תן לנו שכרנו מאה זהובים, ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים. אמר להם וכי מנין לי מאה זהובים, או חמשים לתת לכם? ולא מצא לשעה. מיד הלכו להם. מיד זימן לו הקב״ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמרו לו רבי תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך עמנו. ונתן ידו עמהם, ונמצאו עומדין בירושלים. בקש ליתן להם שכרם, ולא מצאן. בא המעשה ללשכת הגזית, אמרו לו דומה רבינו שמן השמים העלו לך את האבן לירושלים. מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים״ (שיר השירים רבה, א ד; קהלת רבה, א א). החסיד העני איננו יכול לתרום כסף, אך תורם אבן שסיתת לטובת בניין המקדש. הסיפור גם ממחיש את עלות השינוע של האבנים.
השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש – העבודה בתבן או בקש היא דוגמה בלבד, אמר לו – הפועל, תן לי שכרי – בסוף היום הפועל רוצה את שכרו. המקרה שייך לפ״ט מי״א העוסקת במועד תשלום שכר עבודה. אמר לו – המעסיק, טול מימה שעשיתה בשכרך – בעל הבית המעסיק מציע לשלם בסחורה מתוך מה שהפועל עשה. כנראה הייתה זו דרך תשלום מקובלת, אבל על הפועל להסכים לכך לפני העבודה, אין שומעין לו – יד הפועל על העליונה, ובעל הבית איננו רשאי להמיר את שכרו בשכר אחר, גם אם שווה ערך. זו דוגמה יפה הממחישה שמשק העבודה מבוסס היה על תשלום במזומן ולא על החלפת עבודה בסחורה. משקיבל עליו – הפועל, אמר לו – המעסיק, הילך את שכרך ואני נוטל את שלי – המעסיק רוצה להתחרט, לשלם כסף מזומן ולא סחורה, אין שומעין לו – המעסיק איננו יכול לחזור בו. איננו שומעים שהיה כאן הסכם כתוב, אלא סיכום בעל פה. יש להניח שבמגזר הכפרי עיקר ההסכמים היה בעל פה.
המוציא זבלו לרשות הרבים – נושא זה נדון לעיל בבבא קמא פ״ג מ״ג. המציא מוציא – מותר להוציא זבל לרשות הרבים, והמזבל מזבל – הזבל הפקר, וכל הקודם זכה בו.
העיקרון מוסבר בתוספתא: ״מוציא אדם זיבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים, להוציאו לזבלים. ואם לשהותו, הרי זה אסור, ואם בא אחר והוזק בו, הרי זה חייב. רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים מוציא אדם זבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים כדי שישוף ברגלי אדן וברגלי בהמה, שלשים יום, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ״ (פי״א ה״ח; ירושלמי יב ע״ג).
שעל מנת כן איננו המשך דברי רבי יהודה, אלא נימוק גם לרישא. בתוספתא שלוש ההגדרות של ארעי – ״שעת הוצאת זבלים״, ״שלשים יום״ ו״כדי שישוף ברגלי אדם״ – כולן כנגד ״לשהותו״ שאסור. מהתוספתא כפי שהיא מופיעה ברור שלפנינו מחלוקת. בפירושה הרחבנו בבבא קמא פ״ג מ״ג. אבל הבבלי (קיח ע״א) לא הכיר מחלוקת מפורשת, וניסה להעמיד את המשנה כדעת הכול.
אין שורין טיט ברשות הרבים ולא לובנים ל – המעתיק לא השלים את המילה, וביתר עדי הנוסח לבינים (או בכתיב דומה). מותר להוציא זבל אך לא להשרות טיט במים כי זה נזק גדול, והפיכת רשות הרבים לאזור תעשייה פרטי. לליבון הלבנים נדרש להכין תבנית מתאימה, לתוכה לשפוך את הטיט עם חומרי המלט, ולתת ללבנים להתקשות במשך שעות מספר. זה כבר ניצול מופרז של רשות הרבים, יש בכך קביעות ולא שימוש זמני. גובלין טיט ברשות הרבים – מותר לגבול טיט, כלומר לערבב חול במים, שזו מלאכת ארעי, אבל לא לבינים – להכין לבנים.
בארץ ישראל בנו בדרך כלל באבן. האבן עצמה מצויה בשפע, אך נדרש לחצוב אותה ולסתתה. הלבנה זולה יותר אך גם חלשה יותר, ולפי הממצאים הארכאולוגיים שבידינו מיעטו להשתמש בה, ובדרך כלל היא נזכרת בהקשר של אתרי השרון. כל זה לגבי התקופה הרומית. בתקופות קדומות וכן בכפר הערבי היו הדברים לעיתים שונים, והשימוש בלבנים רחב יותר3.
הבונה ברשות הרבים – בונה קיר ברשותו, אך סמוך לרשות הרבים, המביא אבנים מביא [ו]הבונה בונה – מותר להשתמש ברשות הרבים במהלך העבודה הפרטית, אבל ואם היזיק משלם מה שהיזיק – מותר להשתמש, אך המשתמש נושא באחריות על נזקים, כשם שמותר להניח כד ברשות הרבים אך המניח חייב באחריות על נזקים שיגרום, ואם הזיק אחר את הכד (את האבנים) הוא פטור (לעיל בבא קמא פ״ג מ״א). בירושלמי מובאת ברייתא הדומה בסגנונה לברייתא שציטטנו מהתוספתא לגבי פריקת זבלים: ״פורק אדם עפרו בפתח חצירו ברשות הרבים, לשרותו ולהעלותו על גבי דימוס4 מיד, לשהותו אסור. בא אחר והוזק בו חייב. לא יהא גובל בצד זה ובונה בצד זה, אלא במקום שבונהו. פורק אדם אבניו בפתח חצירו ברשות הרבים לפנותן מיד, לשהותן אסור. בא אחר והוזק בהן, חייב״ (יב ע״ג). ההלכה זהה אפוא לגבי כל המקרים שבמשנה. בפירושנו לבבא קמא (פ״ג מ״י) עמדנו על גישה דומה: מותר לפרט להשתמש ברשות הרבים, ברמה המקובלת בזמנו. אומנם אין זו רשות הפרט, אך יש מעין הסכם הדדי של תושבי העיר על שימוש מסוים ברשות הרבים. עם זאת, העובדה שאין פשיעה בשימוש איננה נחשבת כעילה לפטור מתשלומי נזק. השימוש לגיטימי, אך הבעלים חייב על נזקים שנגרמים עקב מעשהו המותר. מכאן גם הסקנו, במבוא למסכת בבא קמא, שחיוב המזיק איננו מותנה בפשיעה. יש גם שימוש מותר הנחשב להיזק, וחייבים עליו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מתקין הוא את מלאכתו לפני שלשים יום – במשך שלושים יום יש לו זכות שימוש מהותית יותר ברשות הרבים.
הרקע הרעיוני נדון בפירושנו לבבא קמא פ״ג מ״א ומ״ד. ראינו כי יש בנושא שתי גישות, האחת בחנה את הנושא מבחינה משפטית טהורה. רשות הרבים איננה רשותו של פרט זה או אחר, וממילא אסור להניח בה חפצים של יחיד; האחרת בחנה את הנושא בצורה חברתית יותר, וכביכול היה תנאי קדום המאפשר להשתמש שימוש ארעי ברשות הרבים, שימוש הפתוח לכולם. המחלוקת עסקה בשאלה העקרונית האם מותר להשתמש ברשות הרבים. התוצאות המשפטיות (הנפקות הלכה למעשה) השתנו בהתאם לזכות השימוש ברשות הרבים. במשנתנו הגדרה ברורה יותר של המינוח ״רשות ארעי״ (שלושים יום), ואיסור ברור יותר על שימוש תעשייתי ומתמיד ברשות הרבים. בניגוד לכך, ברור שבעלי חנויות רשאים להציג סחורתם ברשות הרבים (ראו פירושנו לבבא קמא פ״ב מ״ב והמקבילות שהבאנו שם).
1. ספראי וששון, חציבה, עמ׳ 33-32. לפי חשבון זה לבניית חדר בגודל 5x5 מ׳ ברום 3 מ׳ (כך מקובל היה בבית המסורתי הערבי) נדרשות 600 אבנים, כלומר 1,080 ימי עבודה; לכך יש להוסיף עלויות שינוע. בניית חדר מגורים דרשה אפוא השקעת עבודה של 6-5 שנות עבודה לפחות.
2. רבי חנינא בן דוסא החסיד והעני.
3. ראו פירושנו לבבא בתרא פ״א מ״א.
4. צריך להיות בומוס, כלומר פיגום.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) שְׁתֵּי גִנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְהַיָּרָק בֵּינְתַיִם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שֶׁל עֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל תַּחְתּוֹן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לִקַּח אֶת עֲפָרוֹ אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלְּאוֹת אֶת גִּנָּתוֹ אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִמְחוֹת זֶה עַל זֶה, רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חָי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטֹּל, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן.
In the case of two gardens that were located one above the other, i.e., a garden on a plateau that borders another garden below, and vegetables grew in-between, out of the wall of soil resulting from the difference in height between the two gardens, Rabbi Meir says: These vegetables belong to the owner of the upper garden. Rabbi Yehuda says: They belong to the owner of the lower one. Rabbi Meir said in explanation of his ruling: If the owner of the upper garden would want to dig and take his dirt and does so, no vegetables would grow here, as that wall made of soil would not exist. The vegetables therefore belong to him. In response, Rabbi Yehuda said: If the owner of the lower garden would want to fill his garden with dirt and does so, thereby raising its level, no vegetables would grow here, as that wall made of soil would not exist. The vegetables therefore belong to him.
Rabbi Meir said: Since the two of them can object to each other, as they each have the ability to prevent the vegetable growth, nothing can be decided based on such considerations. Instead, the court considers from where this vegetable lives and derives nourishment, whether from above or from below. Rabbi Shimon said: Any vegetables that the owner of the upper garden can stretch out his hand and take, those vegetables are his, and the rest belong to the owner of the lower garden.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ח] שְׁתֵּי גַנּוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וְהַיָּרָק בִּנְתַּיִם, רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁלָּעֶלְיוֹן.
וּרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלַּתַּחְתּוֹן.
אָמַר רְבִּי מֵאִיר: וּמָה, אִם יִרְצֶה עֶלְיוֹן לִטֹּל אֶת עֲפָרוֹ, אֵין כָּאן יָרָק! אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: וּמָה, אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלֹּאת גִּנָּתוֹ עֲפָר, אֵין כָּאן יָרָק! אָמַר רְבִּי מֵאִיר: וְכִי מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶם יְכוּלִים לְמַחוֹת זֶה עַל יְדֵי זֶה, מְנַיִן יָרָק זֶה חַיֵא? א רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטּוֹל, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשָּׁאָר שֶׁלַּתַּחְתּוֹן.
(סיום)
חסלת מסכת בבא מציעא
א. בכ״י: מִנְיַן
שתי גנות זו על גבי זו והירק בִנְתָיםא, ר׳ מאיר אומר שלעליון ור׳ יהודה אומר שלתחתון. אמר ר׳ מאיר מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו אין כאן ירק, אמר ר׳ יהודה מה אם ירצה התחתון למלאת גנתו עפר אין כאן ירק, אמר ר׳ מאיר וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה מנין ירק זה היֵיהב, ר׳ שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר שלתחתון.
אומרו כל שיכול לפשוט את ידו, ובתנאי שלא יסכן בעצמו וימתח מתיחה שכמעט יפול בגללה, אלא ימתח כמה שיוכל בלי סכנה. והלכה כר׳ שמעון.
(סיום)
בריך רחמנא דסייע בהדן
א. כך מנוקד בכה״י.
ב. כך מנוקד בכה״י.
שתי גינות זו על גב זו והירק בינתיים רבי מאיר כו׳ – מה שאמר כל שיכול לפשוט את ידו הוא בענין שלא יסכן בעצמו ויתפשט פשוט שיהיה קרוב לנפול ממנו אלא שיתפשט שיעור מה שיוכל בלא סכנה והלכה כר״ש:
(סיום)
סליק פירוש המשניות להרמב״ם ממסכת בבא מציעא
שְׁתֵּי גִנּוֹת. שֶׁל שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ. הָאַחַת קַרְקָעִיתָהּ גָּבוֹהַּ, וְשֶׁאֶצְלָהּ קַרְקָעִיתָהּ נָמוּךְ:
וְהַיָּרָק בֵּינְתַּיִם. בִּזְקִיפַת הַגֹּבַהּ, שֶׁזּוֹ גָּבוֹהַּ מִזּוֹ:
שֶׁל עֶלְיוֹן. שֶׁהֲרֵי עֲפָרוֹ הוּא וּמִשֶּׁלּוֹ הוּא יוֹנֵק:
שֶׁל תַּחְתּוֹן. שֶׁעַל אֲוִירוֹ הִיא מֻנַּחַת:
מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לִמְחוֹת. שֶׁלֹּא יְהֵא יֶרֶק זֶה כָאן. עֶלְיוֹן לִטֹּל עֲפָרוֹ, וְתַחְתּוֹן לַמַּלְאוֹת גִּנָּתוֹ:
רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חָי. מִמְּקוֹם שֶׁהוּא יוֹנֵק וְגָדֵל. וְלוֹ יִנָּתֵן:
כָּל שֶׁעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט יָדוֹ וְלִטֹּל הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. כִּדְקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר. הוֹאִיל וּמֵעֲפָרוֹ הוּא חַי:
וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן. דְּעֶלְיוֹן גּוּפֵיהּ אַפְקוֹרֵי מַפְקִיר לֵיהּ לְגַבֵּי דְּתַחְתּוֹן. שֶׁגְּנַאי הוּא לוֹ לִטֹּל רְשׁוּת לִכָּנֵס לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּלְלָקְחוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
שתי גינות – of two people who are near one another. The one – his ground/plot is higher and the one near him, his ground/plot is lower.
והירק בינתים – in the rising of the elevation, that this one is higher than that one.
של עליון – for it is his dust and it is from his that it absorbs.
של תחתון – that upon his empty space it is placed.
מאחר ששניהם יכולין למחות – so that there will not be these vegetables here, the upper one takes the dust, and the lower one to fill up his garden.
רואין מהיכן ירק זה חי – from the place that it absorbs and grows, to this one, it should be given.
כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו – as Rabbi Meir stated, since it is from his dust that it lives.
והשאר של תחתון – for the upper [garden] itself has renounced ownership of it, regarding the bottom, for it is a disgrace for him to take permission to enter into [the garden] of his fellow and to take it. And the Halakha is according to Rabbi Shimon.
שתי גנות וכו׳ פ׳ שני דגיטין דף כ״ב ותוס׳ פ׳ המקבל דף ק״ז. וביד בהלכות שכנים פ״ד סימן ט׳. ובטור ח״מ סימן קס״ז:
ר״מ אומר של עליון ר׳ יהודה אומר של תחתון גמרא אמר רבא בשרשי הירק כ״ע ל״פ דעליון הוי כי פליגי בנופו ר״מ סבר שדי נופו בתר עיקרו ור׳ יהודה סבר לא אמרי׳ שדי נופו בתר עיקרו ואזדי לטעמייהו דר״מ סבר בברייתא גבי מקח וממכר גבי לוקח אילן בתוך של חברו דאילן קטן היוצא מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע ור׳ יהודה סבר מן השרשים של בעל הקרקע ומן הגזע של בעל האילן וגבי ערלה נמי פליגי כה״ג דאילן היוצא מן הגזע ומן השרשים חייב בערלה לר׳ מאיר ולר׳ יהודה מן הגזע פטור ומן השרשים חייב:
אר״מ מה אם ירצה וכו׳ א״ר יהודה מה אם ירצה התחתון למלאת את גנתו עפר אין כאן ירק א״ר מאיר וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה ע״י זה רואים מנין ירק זה חָיֶה ר׳ שמעון אומר כל וכו׳ כצ״ל וכך הגיה הרר״י ז״ל וגם נקד מלת חָיָה החי״ת בקמ״ץ והיו״ד בסגו״ל. ומשמע דבסברא פליגי וגם ר׳ יהודה יאמר רואין מהיכן ירק זה חי דהא אם ירצה התחתון למלאת את גנתו עפר אין כאן ירק נמצא שהוא חי מן הקרקע התחתון:
ר׳ שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו גמרא אמרי דבי ר׳ ינאי ובלבד שלא יאנס ואמר אפרים ספרא תלמידו של ריש לקיש משמו של ריש לקיש הלכה כר׳ שמעון. ולשון ספר מפה על כשלחן וספר הלבוש היתה יד העליון מגעת עד למטה אפילו הכי כל שהוא סמוך לקרקע פחות משלשה הוא שלמטה מפני שהעליון מתייאש גם מזה ומפקירו שיבוש לקחתו פן ילעיז התחתון עליו לומר שהוא נוטל מה שברשותו עד כאן:
סליק פירקא. וסליקא לה מסכת בבא מציעא. ובעה״י העונה תפלה ועתירה בעת צרה, נתחיל מסכת בבא בתרא.
של תחתון. כתב הר״ב שעל אוירו היא מונחת. וכן פירש״י. וטעמא דעד כאן לא פליגי אלא בנופו. אבל בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי כדאיתא בגמרא. ומ״מ נראה לי שהלשון צריך להיות. הוא מונח:
[*רבי שמעון אומר וכו׳. כתב הר״ב הלכה כרבי שמעון. גמרא]:
סליקא לה בבא מציעא
{כג} וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י. וְטַעְמָא, דְּעַד כָּאן לֹא פְּלִיגֵי אֶלָּא בְּנוֹפוֹ, אֲבָל בְּעִקָּרוֹ כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּעֶלְיוֹן הָוֵי, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא. וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לִי שֶׁהַלָּשׁוֹן צָרִיךְ לִהְיוֹת הוּא מֻנָּח:
מ) שתי גנות זו על גב זו
של שני אנשים וסמוכות זה לזה זה בהר וזה בבקעה, וההר זקוף עד שאי אפשר לזרוע על שפוע מדרונו:
מא) והירק בינתים
על זקיפת המדרון צמח דשא:
מב) רבי מאיר אומר של עליון
מדצומח מעפרו:
מג) רבי יהודה אומר של תחתון
מדגדל באוירו:
מד) רואין מהיכן ירק זה חי
מאיזה עפר יונק.
מה) אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול
מבלי שיצטרך להסתכן:
מו) הרי הוא שלו והשאר של תחתון
דס״ל כר״מ, רק כשאין יכול לפשוט ידו וליטל, הפקירו לגבי התחתון, שגנאי לו ליטל רשות מחבירו ליכנס לגנתו וליטלו דרך סולמות, ומה״ט לא אמרינן איפכא כל שהתחתון יכול לפשוט ידו וכו׳. ליתא דדוקא עליון כשירצה ללקוט שאר הירק צריך עכ״פ לבוא כולו תוך אויר גנת התחתון, והו״ל גנאי לו ליטל רשות ממנו, משא״כ תחתון כשיעלה לשם בסולם אין שם גנאי. וקיי״ל כר״ש [ק״ס]:
עפ״י כתב יד קופמן
שתי גנות זו על גבי זו והירק בנתיים – הרקע למשנה הוא תרבות הטרסות (מדרגות ההרים). שתי גינות בשני מפלסים שונים וקיר טרסה מפריד ביניהן. בקיר גדל מעט ירק. בין הבעלים של שתי הגינות חוזה קדום, בלתי ערוך ובלתי מנוסח, של שיתוף פעולה. אדמה ומים נגרפים מהמדרגה העליונה לתחתונה; אם בעל המדרגה העליונה יתרשל באחזקת המדרגה שלו אדמה תיסחף למדרגה התחתונה ומי הגשמים יקלחו בעוז ויזיקו, ואם בעל הגינה התחתונה יתרשל ויאפשר, למשל, לעץ לחתור תחת קיר המדרגה, הקיר המפריד יתמוטט והגינה של העליון תכורסם, וברבות הימים תתפורר לחלוטין. זה הקשר למשניות שבראשית הפרק. בכל המשניות מדובר באותו הסכם בלתי מנוסח בין שני שותפים. זאת ועוד, גם במשנתנו יש עליון ותחתון כמו בבית ועלייה, ובכלל משניות א-ד. למעשה משנה ה חריגה בפרק בכך שאין בה עליון ותחתון, אך יש בה שותפים ברמה אחרת.
המדרגה ההררית בארץ ישראל היא בדרך כלל מאונכת לחלוטין (קיר רגיל), בנויה אבני שדה, ולכל היותר מאפשרת גידול מעט ירק, בעל חשיבות משנית, בין סדקי האבנים. אלו הן הפרעות: ״אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ, והפרעות היוצאות מן הגדר״ (משנה אהלות פ״ח מ״ב). התיאור המופיע בספרות הפרשנית של קיר מדרגה אלכסוני ובו שטח גידול נרחב כמעט ואיננו קיים בארץ, אך מאפיין את נוף ההרים באזורים נרחבים באירופה (איור 31). ההבדל בין צורות הגידול נובע כנראה ממשק הגשמים. באירופה הגשמים יורדים כל השנה והאדמה מתקבעת בזכות שורשי העצים. כך ניתן לחרוש שדה באלכסון במורד ללא מדרגות. בארץ ישראל אופיינית תרבות המדרגות, שכן האדמה מתייבשת בקיץ ועם הגשמים היא עלולה להיסחף.
רבי מאיר אומר שלעליון ורבי יהודה אומר שלתחתון – ההבדל נובע מההיבט המשפטי המפורט להלן. אמר רבי מאיר ומה אם ירצה עליון ליטול את עפרו אין כאן ירק – העליון יכול (רשאי) לחפור את שטחו ולהתיישר עם המדרגה התחתונה, וממילא קיר הטרסה ייעלם. יש להבין שהקיר עצמו רחב וחלקו העליון נראה כחלק מהגינה העליונה. אמר רבי יהודה ומה אם ירצה התחתון למלאת גנתו עפר אין כאן ירק – התחתון יכול להגביה את הטרסה שלו, ואז תהיינה שתי גינות כאשר ביניהן קיר מפריד. בלשון אחרת, רשות הבעלים בעצם יורדת עד תהום ומגביהה לשמיים. בפועל בדרך כלל אין לכך ביטוי, שהרי איש איננו שולט בשמיים, אבל בעל נכס קנה גם את עומקו ורומו (משנה בבא בתרא פ״ד מ״ב). במקרה זה רומו של אחד הוא עומקו של האחר, ונותרה בעלות כפולה.
אמר רבי מאיר וכי מאחר ששניהם יכולים למחות זה על ידי זה – העליון יכול לדרוש מהתחתון לא למלאות את גינתו והתחתון יכול למנוע את הורדת המפלס של המדרגה שמעליו. על מהותו המדויקת של המשפט עמדנו בראשית המשנה. בין שני הצדדים קיים הסכם שותפות קדמון, בלתי כתוב, המחייב כל אחד לשמור על המדרגות ולעבדן כהלכה. אם כן יש כאן הסכם שיתוף פעולה, ולכן הטיעונים הקודמים שהובאו כאילו כל אחד רשאי לבטל את הקיר המפריד אינם נכונים. אם כן מה הטיעון הקובע? מנין ירק זה חייא – או חייה, כלומר חי; צריך לבחון מהיכן הירק שואב את חיותו, להיכן שורשיו נוטים, למעלה או למטה. בדרך כלל השורשים יחפשו את הקרקע הקרובה, וממילא זו הגינה של העליון. רבי מאיר נסוג אפוא מהטיעון שלו, אך מציע טיעון אחר להגנת עמדתו. מה יטען רבי יהודה? אולי יקבל טיעון זה, ואולי יטען שיש לבדוק להיכן נופו של הירק נוטה (מהיכן ירק זה נושם). הרי הירק נושם מאווירו של תחתון. בכך מתקשרת המשנה למחלוקת קדומה, האם באילן הולכים אחר נופו או אחר עיקרו, כלומר שורשיו1.
רבי שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר שלתחתון – רבי שמעון מציע קנה מידה אחר של שליטה ונגישות בקלות2. מי שבשבילו הירק נגיש יותר הוא בעליו. מהירושלמי (יב ע״ג) מובן שאין במשנה פסיקה ולכן הוא מציע ״יחלוקו״, או את ההצעה של רבי שמעון שבמשנה, בצורה אחרת (עד עשרה טפחים של תחתון). מעניין שהתנאים קרובים יותר לגישה של ״המוציא מחברו עליו הראיה״, ומחלוקתם נובעת מהשאלה היכן הירק מצוי, ואילו העמדה של ״יחלוקו״ איננה עולה במפורש. ״יחלוקו״ היא שיטת בית שמאי, כפי שפירשנו לעיל (פ״א מ״א).
כאמור, לפנינו תופעה חריגה. בדרך כלל הנימוקים מגינים כל אחד על עמדתו הראשונה. במקרה זה רבי מאיר מציע נימוק שונה לאותה דעה, ואין במשנה ביטוי לטיעון מחודש והפוך של רבי יהודה. מעתה ניתן לתאר את התפתחות החשיבה של רבי מאיר באחת מהאפשרויות:
1. רבי מאיר אמר את דעתו, ונימקה. לאחר מכן נתקל בטיעון הפוך של רבי יהודה והבין ששני הנימוקים שגויים, ולכן בחר בטיעון מחודש. המשנה שימרה, לפי שיטה זו, את התפתחות מחשבתו של התנא. התנא מצטייר לא כמי שתמיד צודק (כמו שהחשיבה המאוחרת מנסה לתאר את הראשונים), אלא כחכם פתוח, מקשיב ומשתכנע.
2. לפנינו שתי מסורות על דעת רבי מאיר.
3. לבית המדרש הגיע מעשה לבירור, מעשה שאם היה ריאלי היה כשלעצמו חסר ערך, שהרי המדרגה ההררית עצמה מאפשרת קיום ירק דל בלבד. אך בבית המדרש, במקרה זה מפי רבי מאיר, נאמר שהירק שייך לעליון. לאחר מכן התפתח דיון בבית המדרש באותו דור או בדורות אחרים. הנימוקים ״אמר רבי מאיר״ ״אמר רבי יהודה״ אינם מדברי התנאים עצמם אלא הם ניסיונות של התלמידים ושל חכמים אחרים לנמק את דברי הרב, כלומר לשיטת רבי מאיר ניתן לטעון וכו׳. במקרה זה במהלך הבירור התברר שמה שהציעו לשיטת רבי מאיר בטעות יסודו, ובית המדרש חזר בו והציע נימוק אחר.
סיכום הפרק
לפי פרשנותנו למשניות הראשונות מתברר שכל הפרק עוסק בשימור של הסדרים קבועים. שני הצדדים מחויבים להסדר הקדום, גם אם מבחינה משפטית אין לפנינו חוזה. זה הסדר משכבר הימים, מעין ״תנאי יהושע״. הסבר זה מלכד את כל משניות הפרק. משניות א-ד עוסקות בהסדר בית ועלייה, מערה וגינה. משנה ה עוסקת בחוזר בו מהסכם חדש, ולאחר מכן בשימור הסדר קדום של ניצול רשות הרבים, ומשנה ו בשימור הסדר קדום, שוב על רקע ההר הארץ-ישראלי (כמו משנה ד), אך לא במקרה של התמוטטות, אלא במקרה של ניצול קיר הביניים.
בפרק העוסק בהלוואה או בהחכרה, וכן בפרק המשכון (פ״ט) זוהתה תפיסה חברתית של הגנה על מי שנתפס בעיני חז״ל כחלש וכעני. העני זוכה בפרקים אלה להגנה נרחבת המעמידה את הצד השני במצב של חולשה משפטית. לעומת זאת בפרק שלנו בעל העלייה זוכה להגנה. בעל העלייה איננו העני או החלש בדווקא, אלא האינטרס של המשנה הוא שימור השותפות. לא נאמר מה קורה כאשר בעל העלייה איננו רוצה לשקם את עלייתו. מן הסתם הוא רשאי לעזוב ולהשאיר את בעל הבית לנפשו. יש להניח שלבעל הקומה התחתונה גם אין אינטרס מוצק לשמר את בעל העלייה מעליו, אדרבה, הוא ישמח לקבל את זכות בניית העלייה לעצמו (לעת מצוא וחפץ). האינטרס המובהק שבפרק הוא שימור השותפות, שימור ה״סטטוס קוו״ של איזון האינטרסים.
במבוא למסכת זרעים הצענו בצורה סדורה את מפת האינטרסים והמגמות של חז״ל ואת איזונם במערכת המשפטית.
(סיום)
ביבליוגרפיה
אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, ש״ז, וינה, 1887.
אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית – אבי יונה, מ׳, תשכ״ג, גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים.
אביעם, שיחין – טרם פורסם.
אגדת בראשית, מהדורת ווארשא, תרל״ו.
אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה, תרפ״א.
אדן-ביוביץ, כלי חרס – Adan-Bayewitz, D., 1993, Common Pottery in Roman Galilee, A Study of Local Trade, Jerusalem.
אדן-ביוביץ ואחרים, שיחין – Adan-Bayewitz, D. et al., 1995, "Excavations at Sepphoris: The Location and Identification of Shikhnin", II, IEJ 45, pp. 171-187.
אדן-ביוביץ ופרלמן, שיחין – Adan-Bayewitz, D. and Perlman, I., 1990, "The Local Trade of Sepphoris in the Roman Period״, Israel Exploration Journal 40, pp. 153-172.
אונא, ויו שין – אונא, א׳, תש״מ, ״ויו שין מתחלפין במשנה״, סיני פז, עמ׳ קה-קיח.
אונא, כף – אונא, א׳, תשל״ד, ״כ״ף האימות בפסוק ובמשנה״, תרביץ מג, עמ׳ 223-220.
אונגר, שורת הדין – אונגר, י׳, תשס״ב, ״ ׳למען תלך בדרך טובים׳ – על הפסיקה לפנים משורת הדין״,בתוך הנ״ל (עורך), קובץ משפטי ארץ, עפרה, עמ׳ 448-442.
אופנהיימר, מעוררים – אופנהיימר, ב׳, תש״כ, ״המעוררים – מנהג פולחני עתיק מן המזרח התיכון״, לשוננו סד, עמ׳ 174-163.
אופנהיימר, קבוצות – אופנהיימר, א׳, תשנ״ה, ״קבוצות אתניות ומסגרות דתיות בספרות התלמודית״, בתוך: אופנהיימר, א׳ וכשר, א׳ (עורכים), דור לדור, משלהי תקופת המקרא ועד חתימת התלמוד – ספר היובל לי׳ אפרון, רמת גן, עמ׳ 214-209.
אופנהיימר, רבי ינאי – אופנהיימר, א׳, תשל״ח, ״אילין דבי רבי ינאי״, מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל, ד, עמ׳ 145-137.
אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה וירושלים, תרפ״ח-תש״ג.
אור זרוע, ר׳ יצחק בר׳ משה נ״ע מווינה, זיטאמיר, תרכ״ב.
אור שמח, רבי מאיר שמחה הכהן, ירושלים, תשמ״ב.
אורבך, ההלכה – אורבך, א״א, 1984, ההלכה, מקורותיה והתפתחותה, גבעתיים.
אורבך, הפקר – אורבך, א״א, תשל״ט-תש״ם, ״הפקר: משהו על המוסד ומקומו במציאות ההיסטורית״, שנתון המשפט העברי ו-ז, עמ׳ 28-17.
אורבך, חז״ל – אורבך, א״א, תשל״א, חז״ל אמונות ודעות, ירושלים.
אטלס, בגנבתו – אטלס, ש׳, תשל״ו, ״בגנבתו ולא בזממו״, תרביץ מה, עמ׳ 53-46.
איכה רבה, מהדורת באבער, ש׳, וילנא, תרנ״ט.
אלבק, דבר שלא בא – אלבק, ש׳, תשל״ד, ״דבר שלא בא לעולם״, סיני עד, עמ׳ 119-97.
אלבק, השלמות – אלבק, ח׳, תשי״ב, השלמות לפירוש המשנה, מצוי בסוף אלבק, פירוש.
אלבק, מבוא – אלבק, ח׳, תשי״ט, מבוא למשנה, ירושלים ותל אביב.
אלבק, עריכת המשנה – Albeck, Ch., 1936, Untersuchungen Ueber Die Redaction der Mischna, Berlin.
אלבק, פירוש – אלבק, ח׳, תשי״ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים ותל אביב.
אלבק, קניין – אלבק, ש׳, תשל״ב, ״תולדות דרכי הקניין, בתלמוד״, בר-אילן ט, עמ׳ 278-246.
אלון, המשפט העברי – אלון, מ׳, תשל״ג, המשפט העברי, ירושלים.
אלון, מחקרים – אלון, ג׳, תשי״ז-תשי״ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, ירושלים.
אלון, פראירתרין – אלון, ג׳, תשכ״ז, ״פראירתרין״, בתוך: אלון, מחקרים, ב, עמ׳ 76-48.
אלון, תולדות – אלון, ג׳, תשט״ו, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב.
אליאש, ריבית – אליאש, ב״צ, 1978, ״שורשיה הרעיוניים של ההלכה – פרק בהלכות ריבית במשנה ובתלמוד״, שנתון המשפט העברי ה, עמ׳ 78-7.
אלמן, תוספתא פיסחה – Elman, J., 1999, "Orality and the Transmission of Tosefta Pisha in Talmudic Literature", in: Fox, H. and Meacham, T. (eds.)‎, Introducing Tosefta, New York, pp. 123-180.
אסתר רבה, קושטא, רע״ד או ר״פ.
אפיפניוס, על המשקלות – Epiphanius, De Mensuris et Ponderibus, PG 43, pp. 238-294 (Dean, J.E., 1935, Chicago)‎. ראו גם דין, אפיפניוס.
אפלבאום, הווילה – אפלבאום, ש׳, תשמ״ז, ״בעיית הוילה הרומית בארץ ישראל״, ארץ-ישראל יט, עמ׳ 5-1.
אפלבאום, יהודה – Applebaum, S., 1989, Judea in Hellenistic and Roman Times, Leiden.
אפרתי, מודה במקצת – אפרתי, י״א, תשמ״א, ״אור חדש על נושא ישן: [על] צבי אריה שטיינפלד, ׳מודה במקצת׳ ״, שמעתין 64, עמ׳ 78-75.
אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י״נ, תש״ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.
אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י״נ, תשי״ז, מבואות לספרות התנאים, ירושלים ותל אביב.
אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ד-תשנ״א, מחקרים בספרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.
אפשטיין, פירוש הגאונים לטהרות – אפשטיין, י״נ, תשמ״ג, פירוש הגאונים לסדר טהרות, ירושלים.
ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ״ב.
אשל, קומראן – אשל, ח׳, 2009, קומראן, מדריך כרטא, ירושלים.
אשל ופיקסלר, קריעת גט – אשל, ח׳ ופיקסלר י׳, תשס״ו, ״קריעת גיטין החל בתקופת מרד בר-כוכבא לאור הממצאים ממדבר יהודה״,סידרא כח, עמ׳ 87-81.
באומגרטן, משקין – Baumgarten, J.M., 1995, "Liquids and Susceptibility to Defilement in 4Q Fragments״,JQR 85, pp. 91-101.
באר, ציורים – באר, ש׳, 1984, בעקבות הסקר הארכיאולוגי בגליל המערבי 1983-1977, חוברת פנימית, מועצה אזורית מטה אשר.
בוט, טהרה – Booth, R.P., 1986, Jesus and the Laws of Purity, JSNTS 13, Sheffield.
בורקט, דת הלניסטית –Burkert, W., 1985, Greek Religion, Cambridge.
ביובסקי, המאה החמישית –Bijovsky, G., 2000-2002, "The Currency of the Fifth Century C.E. in Palestine: Some Reflections in Light of the Numismatic Evidence״, Israel Numismatic Journal 14, pp. 196-210.
ביכלר, בית שמאי – ביכלר, א׳, 1905, ״הלכות למעשה כבית שמאי בזמן הבית ואחר החורבן״, בתוך:Krausz, S. and Weisz, M. (eds.)‎, Emlékkönyv Bloch Mózes tiszteletére életének kilencvenedik, évfordulója alkalmából kiadják tanitványai, Sefer ha Yovel Mosheh Aryeh Bloch, Budapest, pp. 21-30.
ביכלר, נטילת ידיים – Büchler, A., 1909-1910, "The Law of Purification in Mark 7.1-23״, ExpTim 21, pp. 34-40.
בלומנר, קדמוניות – Blümner, H., 1911, Die Römischen Privataltetumer, München.
בלייך, ריבית – Bleich, J.D., 1981,⁠"Mortgage Loans in Survey of Recent Halakhic Periodical Literature״,Tradition 19, pp. 152-154, 157-162.
בן אליהו, תודעת ארץ ישראל– בן אליהו, א׳, תשע״ד, בין גבולות תחומי ארץ-ישראל בתודעה היהודית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.
בן מנחם ואטינגר, סוגיות – בן מנחם, ח׳ ואטינגר, ש׳, 2006, סוגיות במשפט עברי, תל אביב.
בן שלום, יבנה – בן שלום, י׳, תשמ״ז, ״מרגלא בפומיהו דרבנן דיבנה״, מלאת ב, עמ׳ 175-151.
בנקס, ישו – Banks, R., 1975, Jesus and the Law in the Synoptic Tradition, Cambridge.
בעל המאור על הרי״ף, נדפס בתלמוד ש״ס וילנא.
בקון, שנים אוחזין – בקון, ג׳, תשכ״ב, ״סוגיית שנים אוחזין בטלית״, תרביץ לב, עמ׳ 298-296.
בר, סוס – בר, מ׳, תשנ״א, ״רכיבה על סוסים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד״, קתדרה 60, עמ׳ 35-17.
בראנד, כלי חרס – בראנד, י׳, תשי״ג, כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים.
בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.
ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון.
ברנד, דבר שלא בא – ברנד, י׳, תשע״ד-תשע״ה, ״דבר שלא בא לעולם: הלכה וגלגוליה״, שנתון המשפט העברי כח, עמ׳ 44-1.
ברנרד, פירוש – Bernard, J.H., 1985, A Critical and Exegeticl Commentary on the Gospel According to St. John, New International Critical Commentary, Edinburgh.
ברקאי, מטבעת סקיתופוליס – Barkay, R., 2003,The Coinage of Nysa-Scythopolis, Jerusalem.
בשן, שורת הדין – בשן, א׳, תש״ל, ״לפנים משורת הדין בספרות ההלכה״, דעות לט, עמ׳ 243-236.
גודמן, המעמד השליט – Goodman, M., 1987, The Ruling Class of Judaea, Cambridge.
גולאק, דיני קרקעות – גולאק, א׳, תרפ״ט, לחקר תולדות המשפט העברי בתקופת התלמוד, א, דיני קרקעות, ירושלים.
גולאק, משכנתא – גולאק, א׳, תר״ץ, ״משכנתא של קרקעות בדיני התלמוד״, תרביץ א, עמ׳ 92-81.
גולאק, ספר השטרות – גולאק, א׳, תשנ״ד, השטרות בתלמוד, קצוף, ר׳ (עורך), ירושלים.
גולאק, שולחני – גולאק, א׳, תרצ״א, ״עסקי השולחני לפי דיני התלמוד״, תרביץ ב ב, עמ׳ 171-154.
גולדברג, שבת – גולדברג, א׳, תשל״ו, פירוש למשנה מסכת שבת, ירושלים.
גיאוניקה –Ginzberg, L., 1968, Geonica, New york (Second Edition)‎.
גיטלר וויסבורד, מטבעות – Gitler, H. and Weisburd, D., 2005, "Coin Finds from Villages in Palestine during the Late Roman and Byzantine Periods (A.D. 383-696/7): A Quantitative Examination of Monetary Distributions", in:Lefort, J., Morrisson, C. and Sodini, J.P. (eds.)‎, Les Villages dans l’Empire Byzantine (IVe-XVe siecle)‎, Paris, pp. 539-552.
ג׳יירוס, מטמונים – Jairos, B., 1992, Rural Communities in the Late Empire A.D. 300-700, Monetary and Economy Aspects, Dissertation, Oxford.
גילת, המושגים – גילת, י״ד, תשכ״ט, ״מדאורייתא לדרבנן״, בתוך: מלמד, ע״צ (עורך), ספר זכרון לבנימין דה פריס, ירושלים, עמ׳ 93-84.
גילת, פרקים – גילת, י״ד, תשנ״ב, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן.
גינצבורג, פירושים – גינצבורג, ל׳, תשכ״א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.
גינצברג, שרידי ירושלמי– גינצברג, א׳, תרס״ט, שרידי הירושלמי, נויארק.
גלנר, לאומיות – Gellner, E., 1983, Nations and Nationalism, Oxford.
גמורן, הלוואה – Gamoran, H., 1970, The Jewish View of Lending Money in Biblical and Talmudic Times, Dissertation, University of Oklahoma, Oklahoma.
גמורן, ריבית – Gamoran, H., 1976, "Talmudic Usury Laws and Buisnes Loans״, Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 7, pp. 129-142.
גמורן, ריבית א – Gamoran, H., 1981, "The Talmudic Law of Mortgages in View of the Prohibition against Lending on Interest״, Hebrew Union College Annual 52, pp. 153-162.
גנזי שעכטער, גינצבורג, י״ל, א-ג, ניוארק, תרפ״ט.
גרוסמן, אונאה – גרוסמן, א׳, ת״ש, דיני אונאה בספרות התנאים, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
גרוצ׳י, סרקופגים –Garrucci, R., 1873-1881, Storia della arte cristiana nei primi otto secoli della Chiesa, Roma.
גרין, לוקס – Green, J.B., 1997, The Gospel of Luke, The New International Commentary onLuke,Grand Rapids.
דה פריס, בבא מציעא – דה פריס, ב׳, תש״י, ״משנה ותוספתא בבא מציעא״, תרביץ כ, עמ׳ 83-79.
דה פריס, הלכות אחדות– דה פריס, ב׳, תשי״א,⁠״לצורתן הקדומה של הלכות אחדות״, תרביץ כב, עמ׳ 156-153.
דה פריס, המושגים – דה פריס, ב׳, תשכ״ב, ״המושגים דאורייתא ודרבנן בהתפתחותם״, בתוך הנ״ל, תולדות ההלכה, עמ׳ 95-69.
דה פריס, מכות – דה פריס, ב׳, תשי״ז, ״משנה ותוספתא מכות״, תרביץ כו, עמ׳ 261-255.
דה פריס, תולדות ההלכה – דה פריס, ב׳, תשכ״ב, תולדות ההלכה התלמודית, תל אביב.
דוגלס, טהרה וסכנה – Douglas, M., 1966, Purity and Danger: An Analysis of the Concepts of Pollutionand Taboo, London.
דונקן-ג׳ונס, כלכלה – Duncan-Jones, R., 1982, The Economy of the Roman Empire, Cambridge.
דין, אפיפניוס – Dean, J.E., 1935, Epiphanius' Treatise on Weights and Measures: The Syriac Version, Chicago.
דינור, כוהנים – דינור, י׳, תשל״ג, הכהונה – מעמדה החברתי והכלכלי בתקופת המשנה והתלמוד, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
דינרי, מיאון – דינרי, י׳, תשמ״א-תשמ״ג, ״השתלשלות תקנת המיאון (פעלו של ר’ מנחם ממירזבורג)״, דיני ישראל יא, עמ׳ שיט-שמו.
דיקשטיין, המטבח – דיקשטיין, ט׳, 2011, המטבח היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
דלמן, עבודה –Dalman, G., 1928-1942, Arbeit und Sitte in Palaestina, 7 vols., Gütersloh.
דן, העיר הביזאנטית – דן, י׳, תשמ״ד, חיי העיר בארץ-ישראל בשלהי העיר העתיקה, ירושלים.
דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ׳.
היינמן, הלכה קדומה – היינמן, י׳, תשכ״ט, ״תרגום שמות כד ד וההלכה הקדומה״, תרביץ לח, עמ׳ 296-294.
הירשפלד, הבית – הירשפלד, י׳, 1987, בית המגורים הארץ-ישראלי, ירושלים.
הירשפלד, רמת הנדיב – Hirschfeld, Y., 2000, Ramat Hanadiv Excavations Final Report of the 1984-1998 Seasons, Jerusalem .
הירשפלד, שינויים – הירשפלד, י׳, תשנ״ו, ״שינויים בדפוסי ההתיישבות של האוכלוסייה היהודית הכפרית לפני המרידות ברומאים ואחריהן״, קתדרה 18, עמ׳ 18-1.
הכהן, באמת אמרו – הכהן, מ׳, תשכ״ג, ״אמרו ובאמת אמרו״, בתוך: (ללא שם עורך), ספר היובל לרבי חנוך אלבק, ירושלים, עמ׳ 187-177.
הלבני, חזקת הבתים – הלבני, ד׳, תשס״א, ״לפירושה של המשנה הראשונה בפרק חזקת הבתים״, ספר בר-אילן ל-לא, עמ׳ 119-113.
הלברטל ושמש, מיאון – הלברטל, מ׳ ושמש, א׳, תשע״ג, ״על המיאון: תולדותיה הסבוכות של תופעה הלכתית חריגה״, תרביץ פב, עמ׳ 393-377.
הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע׳, ירושלים, תשל״ב.
הלכות פסוקות מן הגאונים, מהדורת מילר, י׳, קראקא, תרנ״ג.
הלכות קצובות, מהדורת מרגליות, מ׳, ירושלים, תש״ך.
הנשקה, משנה ראשונה – הנשקה, ד׳, תשנ״ז, משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים: סוגיות בדיני שומרים, רמת גן.
הרינגטון, טהרת חולין – Harrington, H.K.,1995, "Did the Pharisees Eat Ordinary Food in a State of Purity?״,JSJ 26, pp.42-54.
ווכר, העולם הרומי –Wacher, J. (ed.)‎, 1990, The Roman World, London-NewYork.
ויזר, סעודה – Visser, M., 1991, The Rituals of Dinner: The Origins, Evolution, Eccentricities and Meaning of Table Manners, London.
וילסון, ירושלים –Wilson, C.W., 1975, The land of Judea & The Jerusalem environs, Including the Mountains of Ephraim and the Dead Sea Region, Introduction by Zev Vilnay, Jerusalem.
וינר וספראי, מטמונים – Waner, M. and Safrai, Z., 2001, "Shelf Life of Coins in Palestine Hoards during the Roman and Byzantine Periods״, Liber Annuus 51, pp. 305-336.
וינרוט, שורת הדין – וינרוט, א׳, תשס״א, ״כופין על ׳לפנים משורת הדין׳ ״, סיני קכח, עמ׳ עב-עח. ‬
ויס, משניות תוספתאיות – ויס, מ׳, תשנ״ד, ״פרקי משנה בעלי אופי תוספתאי״, קעמ״י 11, עמ׳ 62-55.
ויס, פוגמא – Weis, P.R., 1956-1957, "A Note on PUGMHI״, NTS 3, pp. 233-236.
ויס, רבי יוסי – ויס, מ׳, תשל״ד, ״לשיטת רבי יוסי ב׳הרחקת שכנים׳ ״, בר-אילן יב, עמ׳ 107-64.
ויצמן, שורת הדין – ויצמן, ט״י, תשס״ח, ״לפנים משורת הדין״, בתוך: בעדני, נ׳ (עורך), לתת; ההתנדבות והשירות הלאומי לאור המקורות, ירושלים, עמ׳ 179-173.
ורטהימר, בתי מדרשות – ורטהימר, א׳, תשל״ב, בתי מדרשות, א-ב, ירושלים.
ורמן, נכרים – ורמן, כ׳, תשנ״ה, היחס לגויים בספר היובלים ובספרות קומרן בהשוואה להלכה התנאית הקדומה ולספרות חיצונית בת התקופה, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
זהר, זהב – זהר, נ׳, 2016, ״הלכה שהיא כאגדה: פתרון חידון של צמד משניות בפרק ׳הזהב׳ ״, סידרא לא, עמ׳ 72-59.
זוסמן, סוגיות – זוסמן, י׳, תשכ״ט, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, עבודת דוקטור בשכפול, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
זידמן, תוספתא ומשנה – Zeidman, R., 1999, "An Introduction to the Genesis Nature of Tosefta, the Chameleon of Rabbinic Literature", in: Fox, H. and Meacham, T. (eds.)‎, Introducing Tosefta, New York, pp. 40-73.
זליגמן, אוטופיה – Seligman, B.A., 1989, Order and Transcendence: The Role of Utopias and the Dynamics of Civilizations, New York.
חדושי הר״ן על מסכתות מגילה ומועד קטן, ירושלים, תשכ״ו.
חילופי מנהגים – מהדורת לוין, ב״מ, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק, תשמ״ז; מהדורת מרגליות, מ׳, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים, תרצ״ח.
חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש״ז, ירושלים, תרכ״ג.
חסדי דוד, ר׳ דוד פארדו, ליוורנו, 1776.
חת, תחרות – חת, מ׳, תשנ״ו, ״תחרות מול יציבות בשוק ההון: היבטים מוסדיים״, רבעון לכלכלה 3, עמ׳ 440-423.
טאובנשלג, החוק בפפירוסים – Taubenschlag, R., 1944, The Law of Greco-Rom an Egypt of the Papyri, New York.
יוסף בן אפרים קרו – בתוך: ארבעה טורים.
ילקוט המכירי, ישעיהו משלי, מהדורת כהנא שפירא, י״ז, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תהילים, מהדורת בובר, ש׳, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תרי עשר, מהדורת גראינוף, א׳, לונדון, 1909.
ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י׳, ירושלים, תשל״ג ואילך.
ירדני, תעודות – ירדני, ע׳, 2000, אוסף תעודות ארמיות עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, ירושלים.
ירון, השפעות – ירון, דן, תשל״ח, ״השפעות הלניסטיות בעיר היהודית בארץ-ישראל במאות הרביעית והשישית לספירת הנוצרים״, קתדרה ח, עמ׳ 418-387.
כהן, בתירא –Cohen, S.G., 1972, "The Hellenistic Military Colony: A Herodian Example״, TAPA103, pp. 83-95.
כהן, מיאון – כהן, י׳, תשנ״ז, תקנות חז״ל ביחסי מיאון בין בני הזוג, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
כהן, מעשים – Cohen, S.J., 1992, "The Place of the Rabbi in Jewish Society of the Second Century", in: Levine, L.I. (ed.)‎, The Galilee in Late Antiquity, New York and Jerusalem, pp. 157-174.
כהן, ריבית – Cohen, A., 1974, The Development of the Prohibition against Usury in Jewish Law during the Mishnaic and Talmudic Periods, Master Thesis, Montreal.
כהן, שורת הדין – כהן, ש״י, ״לפנים משורת הדין״, בתוך: ליפשיץ, ח׳ ואחרים (עורכים), ספר אדם-נח; דברי תורה, הגות, מחקר והערכה, זכרון לר׳ אדם-נח ד״ר בראון, ירושלים, עמ׳188-165.
כהן, תחרות – כהן, נ׳, תשנ״ה, ״תחרות מסחרית וחופש עיסוק״, עיוני משפט יט, עמ׳ 393-353.
כסלו, הר ישי – כסלו, מ׳, תשס״ט, ״מזונם של שוכני מערת הר-ישי: מערת מפלט בזמן מרד בר-כוכבא״, מחקרי יהודה ושומרון יח, עמ׳ 214-201.‬‬‬‬‬‬‬
כץ, הלכה וכלכלה – כץ, י׳, תשנ״א, ״הרהורים על היחס בין דת לכלכלה״, תרביץ ס, עמ׳ 111-99.
כשר, יהודי מצרים – כשר, א׳, 1979, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית במאבקם על זכויותיהם, תל אביב.
לוי, מילון – Levy, J., 1924, Wörterbuch über die Talmudim und Midrashim, Vienna.
לוין, אש – לוין, ח״י, תשל״ג, ״השתלשלות המושג ׳אשו משום חציו׳ ״, ספר בר-אילן יא, עמ׳ 48-26.
לוין, מחקרים – לוין, י״מ, תשמ״ג, מחקרים במדרשי הלכה ובספרות התלמודית, רמת גן.
לוין, מכילתות – לוין, ח״י, תשל״ט, ״פירושי המשניות במכילתא דרשב״י ותורת האמוראים״, ספר בר-אילן טז/יז,עמ׳ 69-59.
לוין, שליחות יד – לוין, ח״י, תשמ״ג, ״המושג ׳שליחות יד׳ לאור המכילתא דרשב״י ושני התלמודים״, בתוך:לוין, מחקרים, עמ׳ 192-173.
ליברמן, ההון – ליברמן, י׳, תשל״ג, ״שוק ההון: פרק במחשבה הכלכלית של חז״ל״, דיני ישראל ד, עמ׳ 123-109.
ליברמן, יוונים ויוונות – ליברמן, ש׳, תשכ״ג (תשמ״ד),יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש׳, תשנ״ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק וירושלים.
ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, מחקרים בתורת ארץ-ישראל,ירושלים.
ליברמן, משנת בבא מציעא – ליברמן, ש׳, תשל״ה, ״משנת בבא מציעא ריש איזהו נשך ופירושה״, בתוך: יד רא״ם, קובץ לזכר אליעזר מאיר ליפשיץ (ללא שם עורך), ירושלים, עמ׳ 223-217.
ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש׳, תשנ״ט, תוספת ראשונים, ירושלים וניו יורק.
ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש׳, תשט״ו-תשמ״ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.
ליכטנשטיין, מגילת תענית – Lichtenstein, H., 1931-2, "Die Fastanrolle Eine Untersuchung zur Judisch-Hellenistechen Gesschichte״, HUCA VIII-IX, pp. 257-351.
לינדר, מזון טהור – Lindars, B., 1988, "All Foods Clean: Thoughts on Jesus and the Law", in: Lindars,B. (ed.)‎, Law and Religion, Cambridge, pp. 61-72.
לנדמן, באמת אמרו – Landman, L., 1975, "In truth they said״, בתוך: הוניג, ש״ב ואחרים (עורכים), ספר היובל לכבוד ד״ר יהושע פינקל, ניו יורק, עמ׳ 138-123.
לפין, בבא מציעא – Lapin, H., 1995, "Early Rabbinic Law and the Social History of Roman Galiliee: A Study of Mishna Tractate Baba Masi'a״, Brown Judaic Studies 307, Atlanta.
לקוטי הרמב״ן למסכת תענית לתלמיד מתלמידי הרמב״ן, שאלוניקי, תק״ל.
מאן, התנ״ך – Mann, J., 1971, The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue, New York.
מגיד משנה, הודפס על גיליון משנה תורה לרמב״ם, מהדורת תל אביב, 1959.
מגילות מדבר יהודה – Balliet, M. et al. (eds.)‎, 1953-1995, DJD – Discoveries in the Judean Desert, Oxford.
מגילת המקדש – ידין, י׳, תשל״ז, מגילת המקדש, ירושלים.
מגילת תענית – ראו ליכשטנשטיין, מגילת תענית; נעם, מגילת תענית.
מדרש אסתר רבה, מהדורת תבורי, י׳ ועצמון, א׳, ירושלים, תשע״ה.
מדרש חדש על התורה, מהדורת וכמן, ג׳, ירושלים, תשע״ג.
מדרש משלי, בתוך: מדרששוחר טוב, מהדורתכהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש קהלת רבה, מהדורת הירשמן,מ׳,ירושלים, תשע״ז.
מדרש שמואל, בתוך: מדרששוחר טוב, מהדורתכהן, י׳,ירושלים, תשכ״ח; מהדורת ליפשיץ, ב׳, ירושלים, תשס״ט.
מדרש תהילים (שוחר טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרנ״א.
מדרש תנאים לדברים, הופמן, ד״צ, ברלין, 1909-1908.
מדרש תנחומא, קושטא, רפ״ב ומנטובה, שכ״ג.
מדרש תנחומא-בובר, מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ה.
מוסקוביץ, פיקציה – Moscovitz, L., 2003, "Legal Fictions in Rabbinic Law and Roman Law: Some Comparative Observations״, Rabbinic Law in Its Roman and Near Eastern Context, Tübingen, pp. 105-132.
מורקהרדט, החיים הפרטיים ברומא – Marquardt, J.,1879, Das Privatleben der Römer,Leipzig.
מחזור ויטרי לרבנו שמחה, מהדורת הורביץ, ש׳, נירנברג, תרפ״ג; ד״צ, ניו יורק, תש״ך.
מטה, חוק – Mattha, G., 1975, The Demotic Legal Code of Hermopolis West, Hughes, G.R. (ed.), Cairo.
מילגרום, תהילים – Milgrom, J.,1991,Leviticus 1-16, Anchor Bible, Doubleday.
מילון בן יהודה – בן יהודה, א׳, 1959, מילון הלשון העברית, ירושלים ותל אביב.
מילקובסקי, נטילת ידיים – Milikowsky, Ch.,2000, "Reflections on Hand-Washing, Hand Purity and Holy Scripture in Rabbinic Literature", in:Poorthuis, M.J.H. and Schwartz,J. (eds.)‎,Purity and Holiness: The Heritage of Leviticus, Leiden, pp.149-162.
מילר, פאול מסמוסטה – Millar, P., 1971, "Paul of Samosta, Zenobia and Aurelian״, JRS 61, pp. 1-13.
מילר, קהילה – Millar, P., 1987, "Empire Community and Culture in the Roman Near East Empire, Greek Syrian, Jews and Arabs״, JJJ 38, pp. 193-164.
מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת האראוויטץ, ח״ש ורבין, י״א, ד״צ, ירושלים, תש״ל.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מהדורת אפשטיין, י״נ ומלמד, ע״צ, ירושלים, תשט״ו.
מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר׳ שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט״ז.
מלחמות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים ותל אביב, תשכ״ז.
מנדלס, ארץ ישראל – Mendels, D., 1987, The Land of Israel as a Political Concept in Hasmonean Literature, Tuebingen.
מסכת כלה, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ׳, ניו יורק, תרצ״ד.
מסכתות זעירות, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מק-אדם, ערביה – MacAdam, H.I., 1985, Studies in the History of the Roman Province of Arabia, BAR 295, Oxford.
מקובי, טקס – Maccoby, H., 1999, Ritual and Morality, Cambridge.
מקובי, שטיפת כוס – Maccoby, H.,1982, "The Washing of Cups״, JSNT 14, pp. 3-15.
מקמילן, שפות –MacMullen, R., 1990, "Provincial Languages in the Roman Empire״,Changes in the Roman Empire, Princeton, pp. 32-40.
מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ׳, תרצ״ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.
מרגליות, הלכות ארץ ישראל – מרגליות, מ׳, תשל״ד, הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, ירושלים.
משנה שלמה, מהדורת ורטהימר, ש״א, ירושלים, תשנ״ב.
נבו, פגעים – נבו, ד׳, תשנ״ב, פגעים בגידולים חקלאיים והדברתם בארץ-ישראל בתקופת המקרא והמשנה, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
נוה, אוסטרקונים Nave, J., 1985, "Published and Unpublished Aramaic Ostraca״,Atiqot 17,pp. 114-121.
נוה, על חרס וגומא – נווה, י׳, תשנ״ב, על חרס וגומא, כתובות עבריות וארמיות מימי בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים.
ניומן, מעשים – ניומן, ה׳, תשע״א, המעשים לבני ארץ – ישראל ורקעם ההיסטורי,ירושלים.
ניומן, שורת הדין – ניומן, י׳, תשמ״ד, ״מושגים של ׳לפנים משורת הדין׳ בתלמוד״, שבילין לג-לה, עמ׳ קיד-רכה.
ניוסנר, החברות – Neusner, J.,1960, "The Fellowship in the Second Jewish Commonwealth״, HTR 53, pp. 125-142.
ניוסנר, טהרה – Neusner, J., 1994, Purity in Rabbinic Judaism: A Systematic Account, Atlanta.
ניוסנר, טומאת מדף – Neusner, J., 1978-1979, "Scripture and Mishna: The Exegetical Origins of MADDAF״, PAAJR 46-47, pp.459-471.
ניוסנר, סדר טהרות – Neusner, J.,1974-1977, History of the Mishnaic Law of Purities, 22 vols., Leiden.
נעם, מגילת תענית – נעם, ו׳, תשס״ד, מגילת תענית – הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, ירושלים.
סגל, בן סירא – סגל, מ״צ, תש״ג, ״רב סעדיה גאון ובן סירא״, בתוך: פישמן, י״ל (עורך), קובץ רב סעדיה גאון, ירושלים, עמ׳ צט-קא.
סגרדו, מזון – Sagredo, C.C.M., 2004, Cibi e Bancthetti nell̀antica Roma, Roma.
סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ב׳, ניו יורק, תשכ״ו.
סדר רב עמרם גאון, מהדורת גולדשמידט, ד׳, ירושלים, תשל״ב.
סירליאון (שירליאון, סיריליאו), תלמוד ירושלמי – רבינו שלמה סירליאו (שירליאון),תשי״ד-תשכ״ז, תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מהדורת הלוי, ח״י,ירושלים.
סמית, לאומיות – Smith, A.D., 1986, The Origin of Nations,Oxford.
סנדרס, ההלכה עד למשנה – Sanders, E.P., 1990, Jewish Law from Jesus to Mishna, London and Philadelphia.
סנדרס, ישו ויהדותו – Sanders, E.P., 1965, Jesus and Judaism, London and Philadelphia.
ספר האשכול, מהדורת אלבק, ח׳, ירושלים, תשד״ם; מהדורת אויערבך,צ״ב, האלברשטאט, תרכ״ו.
ספר הישר, רבנו תם, מהדורת דן, י׳, ירושלים, תשמ״ו, מבוססת על הדפוס הראשון, ונציה, שפ״ה; מהדורת ראזענטהאל, ש״פ, ד״צ, ירושלים, תשנ״ג.
ספר המקצועות, מהדורת אסף, ש׳, תש״ז, ירושלים.
ספר השטרות, רבינו יהודה בר׳ ברזילי הברצלוני, מהדורת האלברשטם, שז״ח, ברלין, 1898.
ספר השטרות לרב האי – אסף, ש׳, תר״ץ, ״ספר השטרות לרב האי גאון״, מוסף תרביץ א, ירושלים.
ספר לחם שמים לרבנו יעב״ץ, מהדורת קליין, י״צ, ירושלים, תשי״ח.
ספר ערוגת הבושם, רבי אברהם ב״ר עזריאל, מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תרצ״ח ואילך.
ספר ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח״י, תל אביב, תש״ל.
ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תשל״ח.
ספר ראבי״ה, רבי אליעזר ברבי יואל הלוי, מהדורת אפטוביצר, א׳, ירושלים, תשכ״ד.
ספר שני לוחות הברית, רבי ישעיה הורוויץ, פיורדא, תקכ״ד; ירושלים, תשנ״ג.
ספראי, בימי הבית – ספראי, ש׳, תשנ״ד, בימי הבית ובימי המשנה, א-ב, ירושלים.
ספראי, הכלכלה – Safrai, Z., 1994, The Economy of Roman Palestine, London.
ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״הכרעה כבית הלל״, בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ׳ 405-382.
ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש׳, תש״ן, ״הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?⁠״,בתוך: זוסמן, י׳ ורוזנטל, ד׳ (עורכים), מחקרי תלמוד, ירושלים, עמ׳ 38-11 (= ספראי, בימי הבית, ב, עמ׳ 578-548).
ספראי, ייהודה של יהודה – ספראי, ז׳, תש״ס, ״ייהודה של ארץ יהודה״, בתוך: שוורץ, י׳ ואחרים (עורכים), ירושלים וארץ-ישראל, ספר אריה קינדלר, ירושלים, עמ׳ 88-70.
ספראי, מבני שדה – ספראי, ז׳, תשנ״ט, ״מבני השדה הקדומים – הכפר בארץ-ישראל הרומית״, קתדרה 89, עמ׳ 40-7.
ספראי, משפחה – ספראי, ז׳, תשמ״ג, ״מבנה המשפחה בתקופת השנה והתלמוד״, מלאת א, תל אביב, עמ׳ 156-129.
ספראי, נוכרים – ספראי, ז׳, תשס״ג, ״האוכלוסייה הנכרית דוברת הארמית בארץ-ישראל בתקופה הרומית״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים), יהודים ונכרים בארץ-ישראל בימי הבית השני, המשנה והתלמוד, ירושלים, עמ׳ 101-82.
ספראי, פשתן – ספראי, ז׳, תשמ״ח, ״תעשיית הפשתן בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד״, בתוך: בונימוביץ, ש׳ ואחרים (עורכים), ישובים, אוכלוסיה וכלכלה בארץ ישראל בעת העתיקה, תל אביב, עמ׳ 241-205.
ספראי, קהילה – ספראי, ז׳, תש״ן, הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.
ספראי ולין, גבע – ספראי, ז׳ ולין, מ׳, 1988, ״חפירות וסקרים באיזור משמר העמק״, בתוך: מזר, ב׳ (עורך), גבע – חפירות במשמר העמק, ירושלים, עמ׳ 214-167.
ספראי ולין, משמר העמק – ספראי, ז׳ ולין, מ׳, תשמ״ח, ״המבנה הכלכלי של גבע״, בתוך: מזר, ב׳ (עורך), גבע – תגליות ארכיאולוגיות בתל אבו-שושה, משמר העמק, ירושלים, עמ׳ 166-120.
ספראי וששון, חציבה – ספראי, ז׳ וששון, א׳, תשס״א, חציבה ומחצבות אבן, אריאל.
ספרי במדבר, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, א״א, ברלין, ת״ש.
ספרי זוטא, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א׳, ירושלים, תש״ל.
עודד, תחרות – עודד,י׳, תשע״ב, ״ ׳היורד לאומנות חברו׳: תחרות עסקית – מסוגיית הגמרא לספרות השו״ת ובחזרה״, נתיבה ב, עמ׳ 40-29.
פויריאר, טהרה – Poirier, J.C., 2003, "Purity Beyond the Temple in the Second Temple Era״, JBL 2, pp. 247-265.
פויריאר, נטילת ידיים – Poirier, J.C., 1996, "Why Did the Pharisees Wash Their Hands?״, JJS 46, pp. 217-233.
פורת, צדק חוזי – פורת, ב׳, תשל״ג, הצדק החוזי בדין התלמודי העברי, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
פינקשלטיין, אבות – פינקלשטיין, א״א, תשי״א, מבוא למסכתות אבות ואבות דרבי נתן, ניו יורק.
פיצ׳ירילו, ירדן – Piccirilo, M., 1993, The Mosaics of Jordan, Amman.
פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, נדפס במשניות דפוס וילנא, דפוס צילום, תשל״ד ומהדורות רבות נוספות.
פליניוס, היסטוריה של הטבע – Rackham, H., Jones, W.H.S. and Eichholz, D.E. (tr.)‎, 1938-1962, Pliny – Natural History, 10 vols., London.
פליקס, חקלאות – פליקס, י׳, תש״ן, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד, ירושלים.
פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ד׳, ניו יורק, תשכ״ב.
פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ד.
פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, תר״מ.
פרידמן, ברייתות – פרידמן, ש׳, תש״ס, ״הברייתות שבתלמוד הבבלי ויחסן לתוספתא״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים, מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דמיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 201-163.
פרידמן, המפקיד – פרידמן, ש׳, תשל״ח, ״ראש פרק המפקיד״, שנתון המשפט העברי ה, עמ׳ 218-209.
פרידמן, הפקר – פרידמן, ש׳, תשנ״ו, ״המילון המחקרי ללשון העברית של התנאים: ערך הבקר/הפקר; ביקורת״, סידרא יב, עמ׳ 127-113; תוספת למאמר, סידרא יג (תשנ״ז), עמ׳ 158.
פרידמן, מציאות – פרידמן, ש״י, תשל״ה, ״מציאות ברשות הרבים״, דיני ישראל ו, עמ׳ 175-169.
פרידמן, משנה ותוספתא – Friedman, S., 1999, "The Primacy of Tosefta to Mishna in Synoptic Parallels", in: Fox, H. and Meacham, T. (eds.)‎, Introdusing Tosefta, New York, pp. 99-122.
פרידמן, פירוש – פרידמן, ש״י, תשל״ח, תלמוד ערוך, פרק השוכר את האומנין, בבלי בבא מציעא פרק ששי, מהדורה על דרך המחקר עם פירוש הסוגיות על ידי שמא יהודה פרידמן, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק.
פרידמן, תוספתא – פרידמן, ש״י, תשנ״ג, ״תוספתא עתיקתא: ליחס מקבילות המשנה והתוספתא [א] – כל כתבי הקדש (שבת טז א)״, תרביץ סב, עמ׳ 338-313.
פרידנברג, היתר עסקא – פרידנברג, ד׳, תרצ״ט, ״היתר עסקא בא״י במאה החמישית״, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ו, עמ׳ 126-123.
פרימן, תחרות – פרימן, מ׳, תשנ״ד, ״תחרות מסחרית בהלכה היורד לאומנות חברו״,בתוך: כורך, צ׳ (עורך), ספר ישרון, ירושלים, עמ׳ 116-113.
פרנטיס, כתובות – Frentice, W.K., 1908, "Publication of an American Archaeological Expedition to Syria", III, Greek and Latin Inscriptions, New York.
פרנצוס, אונאה – פרנצוס, י׳, תשמ״א, ״ביאורים ובירורים בדיני אונאה״, סיני פט, עמ׳ קלה-קמד.
פרקר, טהרה – Parker, R., 1983, Miasma: Pollution and Purification in Early Greek Religion, Oxford 1983.
צ׳צ׳י, ברונזה – Ceci, De C., 1854, Piccoli Bronzi del Real Museo Borbonico distinti per categorie in dieci tavole descritte e disegnate, Museo Nazionale di Napoli, Napoli.
צ׳ריקובר ואחרים, פפירוסי מצרים – Tcherikover, V.A. et al., 1957, 1960, 1964, Corpus Paptrorum Judaicarum I-III, Cambridge.
קארל, הערות – קארל, צ׳, תשי״ז,⁠״הערות והארות לכמה משניות״, סיני מא, עמ׳ שעב-שעח.
קארל, שומרים – קארל, צ׳, 1936, ״דיני ארבעת השומרים במשפט העברי והתפתחותם״, תרביץ ז, עמ׳ 258-252.
קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים ותל אביב, תשכ״ז.
קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, מהדורת הרטום, א״ש, תל אביב, תשכ״ט.
קול הרמ״ז, פירוש הרמ״ז על המשניות (ר׳ משה זכותא), ירושלים, תשנ״ט.
קינדלר, הטביעה היהודית – קינדלר, א׳, תשמ״א, ״הערות נומיסמאטיות על הטביעה היהודית בסוף ימי הבית השני״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני; ספר זיכרון לאברהם שליט, עמ׳ 282-271.
קלאודיוס פטולמאוס, גאוגרפיה – Claudius Ptolemy, 1991, The Geography, Stevenson, E. L. (ed.), New York.
קלינמן, שורת הדין – קלינמן, ר״ש, תשס״ג, ״כפיית נורמות של ׳לפנים משורת הדין׳ על גופים ציבוריים״,בתוך: אולשטיין, ט׳ (עורכת), ספר שמגר, א, תל אביב,עמ׳ 504-469.
קלרק, מנהגים יהודיים – Clarke, W.M., 1992, "Jewish Table Manners in the CenaTrimalchonis״, Classical Journal 87, pp. 257-263.
קפלן, תחרות – קפלן, נ׳, תשנ״ג, ״יורד לאומנות חברו: תחרות מסחרית בהלכה״, מספרא לסייפא 45-44, עמ׳ 56-48.
קראוס, ארכאולוגיה תלמודית – Krauss, S., 1966, Talmudische Archaeologie, Hildesheim.
קראוס, מילון – Krauss, S., 1899, Griechische und Latiniusche Lehnwörter Talmud, Midrash und Targum, Budapest.
קראלינג, דורה אירופוס – Kraeling, C.H., 1956, The Synagogue, New Haven.
קרום, תלבושת – Croom, A.T., 2002, Roman Clothing and Fashion, Port Stroud.
ראטנער, אהבת ציון וירושלים – ראטנער, ד׳,תרס״א-תרע״ג, אהבת ציון וירושלים, וילנא.
רבינוביץ׳, דקדוקי סופרים – רבינוביץ׳, רנ״נ, תש״כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז״י, ת״ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת בבל – רבינוביץ, ז״י, תשכ״א, שערי תורת בבל, ירושלים.
רבן, סקר –רבן, א׳, תשמ״ג, סקר ארכאולוגי של ישראל, מפת נהלל 28 23-16, ירושלים.
רגב, אינדיבידואליזם – Regev, E.,2000, "Pure Individualism: The Idea of Non-Priestly Purity in Ancient Judaism״, JSJ 31, pp.176-202.
רגב, חשמונאים – Regev, E., 2013, The Hasmoneans:Ideology, Archaeology, Identity, Göttingen.
רגב, טהרה – Regev, E., 2000, "Non-Priestly Purity and its Religious Aspects According to Historical Sources and Archaeological Findings", in: Poorthius,M.J.H.M. et al. (eds.)‎, Purity and Holiness: The Heritage of Leviticus, Leiden, pp. 321-374.
רובין, אבל – רובין, נ׳, תשל״ב, ״ ׳מתאבל עליו מתאבל עמו׳ – ברור סוציולוגי של מקורות בספרות התלמודית על היקף הקרבה המחייב אבל״, בר אילן י, עמ׳ 122-111.
רובין, קץ החיים – רובין, נ׳, 1997, קץ החיים, תל אביב.
רוזנטל, ירושלמי – רוזנטל, א״ש, 1983, ירושלמי נזיקין: יוצא לאור על-פי כתב-יד אסקוריאל בצירוף מבוא, על-ידי אליעזר שמשון רוזנטל; הוסיף מבוא ופירוש שאול ליברמן, ירושלים.
רוזנטל, מסורת – רוזנטל, א״ש, 1994, ״מסורת-הלכה וחידושי-הלכות במשנת חכמים״, תרביץ סג, עמ׳ 374-321.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
רוזנפלד, אונאה – רוזנפלד, ב״צ, תשס״ג, ״איזוהי אונאה? לשאלת שתות האונאה וחישובה בהלכות התנאים״, דיני ישראל כב, עמ׳ 175-151.
רות רבה, מהדורת לרנר, מ״ב, תשל״א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ריטב״א, חדושים למסכת שבת, מהדורת גולדשטיין, מ׳, ירושלים, תש״ן.
רייס ואחרים, ג׳בלה – Riis, P.J. et al., 2004, Topgraphical Studies in the Ǧabla Plain, Copenhagen.
ריץ׳, מילון – Rich, A., 1893, A Dictionary of Roman and Greek Antiquities, with Nearly 2000 Engravings on Wood from Ancient Originals Illustrative of the Industrial Arts and Social Life of the Greeks and Romans, London.
ר״ן בפירושו לרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
רפל, שורת הדין – רפל, ד׳, תשנ״ו, ״ ׳לפנים משורת הדין׳: עיקרון אתי, מוסרי ומשפטי״, מחנים 12, עמ׳ 75-55.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
רקובר, המסחר – רקובר, נ׳, 1987, המסחר במשפט העברי:פרקים בהגנת הצרכן, הסוחר והנושה‬, ירושלים.
רשב״א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח״ז, נויארק, תשט״ז.
שאגת אריה, שו״ת אריה בן אשר ממץ, ירושלים, תש״ך.
שאילתות דרב אחאי גאון, מהדורת מירסקי, א׳, ירושלים, תשכ״א-תשל״ז.
שבלי הלקט, מהדורת באבר, ש׳, וילנא, תרמ״ו.
שוורץ, זונן – שוורץ,י׳, תשמ״ט, ״על זונן ובנו בייתוס״, סיני קג, עמ׳ קכ-קכב.
שוחטמן, אחריות – שוחטמן, א׳, תשל״ג, ״אחריות הנזיקין של הממלא חובה חוקית במשפט העברי״, סיני עג, עמ׳ קלז-קנד.
שטינפלד, מודה במקצת – שטינפלד, צ״א, תשל״ט, מודה במקצת, רמת גן.
שיפמן, טבול יום – Schiffman, L.H., 1994, "Pharisaic and Sadducean Halakha in Light of the DeadSea Scrolls – The Case of TEVUL YOM״, DSD 1, pp. 285-289.
שכטר, קטעי גניזה – Schechter, S.,1898, "Genizah Fragments״, JQR X, p. 636.
שערי צדק, מהדורתמודעי, נ׳, שאלוניקי, תקנ״ב.
שערי תשובה,מהדורת הירש, י״מ, לייפציג, תרפ״ח.
שפרבר, העיר – Sperber, D., 1998,The City in Roman Palestine, New York.
שפרבר, הקרקע – Sperber, D., 1978, Roman Palestine 200-400: The Land Crisis and Change in Agrarian Society as Reflected in Rabbinic Sources, Ramat Gan.
שפרבר, מחירים – Sperber, D., 1977, Roman Palestine 200-400: Money and Prices, Ramat Gan.
שפרבר, תרבות חומרית – שפרבר, ד׳, תשנ״ד-תשס״ו, תרבות חומרית בארץ-ישראל בימי התלמוד, א-ב, ירושלים ורמת גן.
שפרכר, קנים – שפרכר, ש״י, תשנ״ה, ״כשהוא חי קולו אחד (קינים ג, ו)״, סידרא יא, עמ׳ 170-167.
שרביט, אבות – שרביט, ש׳, תשס״ד, מסכת אבות לדורותיה, מהדורה מדעית מבואות ונספחים, ירושלים.
שרידי ירושלמי – ראו גינצברג, שרידי ירושלמי.
שרלו, שורת הדין – שרלו, י׳, תשס״ח, ״שערי התנדבות: לפנים משורת הדין״, בתוך: בעדני, נ׳ (עורך), לתת; ההתנדבות והשירות הלאומי לאור המקורות, ירושלים, עמ׳ 79-78.
שרמן, שורת הדין – שרמן, א״ח, תשס״ד, ״כפיה לעשות לפנים משורת הדין״, תחומין כד, עמ׳ 50-44.
שרמר, חכמים ושלטון – שרמר, ע׳, תשס״ז, ״מדרש והיסטוריה: כוח האל ותקוות גאולה בעולמם של התנאים בצל האימפריה הרומית״, ציון עב, עמ׳ 36-5.
תגר, שורת הדין – תגר, מ׳, תשל״ח, ״צדק ומשפט: ערכו של ׳לפנים משורת הדין׳ במשפט העברי״, בתוך: הכהן, ש״י ואחרים (עורכים), נזיר אחיו; דברי תורה, הגות, מחקר והערכה; זכרון לנזיר אלהים הרב דוד כהן, ירושלים, עמ׳ 162-146.
תוספות יום טוב, נדפס במשניות דפוס וילנא, ד״צ תשל״ד, ובמהדורות רבות נוספות.
תוספות רי״ד, מהדורת נטאנזאהן, יש״ה, ירושלים, תשל״ד.
תורתן של ראשונים, מהדורת הורוויץ, ח״מ, פראנקפורט ע״מ, תרמ״ב.
תמרי, תחרות – תמרי, מ׳, ״תחרות מחירים ורווחים בעיני היהדות״, בתוך: הירשברג, ח״ז ואחרים (עורכים), ספר חיים משה שפירא (בר-אילן, ספר השנה י), רמת גן, עמ׳ 145-130.
תנא דבי אליהו, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, 1904.
תניא רבתי, מהדורת הורביץ, ש׳, וארשה, 1879.
תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.)‎, 1935, Septuaginta, Stuttgart.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת רידר, מ׳, ירושלים, תשמ״ד; מהדורת גינזבורגר, מ׳, ברלין, תרס״ב.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר, א׳, ליידן, 1959 ואילך; לנביאים וכתובים: כתבי הקדש בארמית, ליידן.
תרגום ניאופיטי – Dies-Macho, A., 1968-1979, Targum Palestinese, I-IV, Madrid.
תשובות אנשי ארץ-ישראל, בתוך: ב״מ, לוין, עורך, גנזי קדם, מאסף מדעי לתקופת הגאונים וספרותם, ד, חיפה, תר״צ.
תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י׳, ברלין, תרמ״ח.
תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד׳, ברלין, תר״ח.
תשובות הגאונים אסף – אסף, ש׳, תרפ״ט, תשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, ש׳, תשנ״ה, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים.
תשובות הגאונים הקצרות – רבינוביץ, מ״א, תש״כ, שאלות ותשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א״א, תרמ״ז, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין.
תשובות הגאונים מוסאפיה – מוסאפיה, י׳, תרכ״ד, תשובות הגאונים, ליק.
תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ״נ, תרל״א, תשובות הגאונים, וויען.
תשובות הגאונים שערי צדק – ראו שערי צדק.
תשובות הרמב״ם, מהדורת בלאו, י׳, א-ד, ירושלים, תשי״ח-תשמ״ו.
תשובות מהרי״ץ גיאת, הוצאת באמבערגער, י״ד, פירטה, תרכ״א-תרכ״ה.
תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י׳, ירושלים, תשנ״ד.
תשובות רב שר שלום, מהדורת וינברג, ר״ש, ירושלים, תשל״ו.
1. ראו פירושנו למעשר שני פ״ב מ״ז.
2. כך לפי הירושלמי (יב ע״ג) וכן הבבלי (קיט ע״א).
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םרמב״ם דפוסיםר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא מציעא י – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן בבא מציעא י – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא בבא מציעא י – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים בבא מציעא י, רמב"ם בבא מציעא י – מהדורת הרב יצחק שילת (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד קודשו של רמב"ם, רמב"ם דפוסים בבא מציעא י, ר׳ עובדיה מברטנורא בבא מציעא י – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה בבא מציעא י, תוספות יום טוב בבא מציעא י, עיקר תוספות יום טוב בבא מציעא י, תפארת ישראל יכין בבא מציעא י, משנת ארץ ישראל בבא מציעא י – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Bava Metzia 10 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Bava Metzia 10, Tosefta Parallels Bava Metzia 10, Kishurim LaTalmudim Bava Metzia 10, Rambam Commentary on the Mishna Bava Metzia 10, Rambam Commentary on the Mishna Printed Editions Bava Metzia 10, R. Ovadyah MiBartenura Bava Metzia 10 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Bava Metzia 10, Tosefot Yom Tov Bava Metzia 10, Ikkar Tosefot Yom Tov Bava Metzia 10, Tiferet Yisrael Yakhin Bava Metzia 10, Mishnat Eretz Yisrael Bava Metzia 10

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×